תואר ברפואה – אוניברסיטת בן גוריון

אוניברסיטת בן גוריון שמה דגש על האדם שבסטודנט (וברופא), ולא על רק על ציוניו. ברוח זו, הסטודנטים בבית הספר לרפואה נשלחים ללוות ולטפל במרפאות ובבתי חולים ברחבי הנגב, כבר בשנת לימודיהם הראשונה (אל חשש – הכול בפיקוח!). בית הספר מצהיר, כבר באתר האינטרנט שלו, שמטופלים אינם אוסף של סימפטומים, ושיש להכיר גם את הרקע הפסיכולוגי, הקהילתי והתרבותי שלהם.

אקדמי: אפשר לסיים את התואר רק בזכות המתרגלים

עוד לפני הלימודים, הדגש האנושי משפיע על תהליך הקבלה. הקבלה אמנם מותנית בציונים – גבוהים, כמובן, אם כי פחות מאשר בתוכניות הרפואה האחרות; אך היא מותנית גם בשני ראיונות, שלהם ניתן משקל רב. שיעור הקבלה, מדווחים מהפקולטה, עומד על 70 סטודנטים בשנה, וזאת מתוך כ-1000 נרשמים. במדד היוקרה בסקר שלנו דורג בית הספר במקום השלישי מתוך ארבעה בתי הספר לרפואה (לפני הטכניון שהוא במקום האחרון), עם ציון 74.7 מתוך 100. אוניברסיטת בן גוריון איננה סלקטיבית פחות בקבלה של תלמידי רפואה – אלא סלקטיבית לגבי דברים אחרים: כאן לא מתחשבים רק בפסיכומטרי, אלא רוצים לראות איזה מין רופא תהיה. ההבדלים בין בית הספר לרפואה בבן גוריון לבין יתר המסלולים שסקרנו, באים לידי ביטוי במהלך התואר כולו. בשנים הפרה-קליניות, אין לומדים רק מבואות מדעיים מקובלים, אלא גם כיצד להיות רופא טוב: גישה לחולה, תקשורת עם מטופלים ועוד (מגמה שלידתה בבאר שבע, והיא מתפשטת בשנים האחרונות ליתר בתי הספר לרפואה). זאת, כמובן, בו-זמנית עם עבודה במרפאות ובבתי חולים. אין זה מפחית מהדרישות האקדמיות: כמות החומר שצריך לדעת, כך טוענים הסטודנטים, היא אדירה, ונדרשות שעות אין-סופיות של שינון.

"יש המון שיעורי בית," מספר תלמיד שנה ג', וזה "יותר מדי שעות להשקיע בתחום אחד בחיים". נתוני הסקר מגבים טענות אלה: בבאר שבע לומדים בממוצע 14.3 שעות שבועיות בבית, יותר מכל שאר תלמידי הרפואה (כן, אפילו יותר מבאוניברסיטה העברית, הידועה לשמצה בנושא זה!). מעבר לעבודות בבתי חולים ובמרפאות, הם גם קוראים יותר מהסטודנטים ברוב המוסדות האחרים (88 עמודים לשבוע, לעומת ממוצע ארצי של 70.1). רמת המרצים בבית הספר אינה אחידה, ובמדד איכות ההוראה הכללי בסקר שערכנו, ניתן לבית הספר ציון של 78.1 מתוך 100, מקום טוב באמצע מבין תוכניות הרפואה. תלמידי בית הספר זיכו את המרצים בציונים גבוהים – ממוצע 4.4 מתוך 5, הגבוה מבין המסלולים – בתשובה לשאלה "האם ניתן לגשת למרצים באופן לא פורמלי?". הסטודנטים מספרים שהמרצים אדיבים, ומוכנים לענות על שאלות גם כאשר תופסים אותם במסדרון – יחס חריג לעומת היחס במקומות אחרים, והוא ראוי לשבחים. המתרגלים הם סטודנטים לרפואה משנים מתקדמות, שזוכים למשוב פנטסטי: "יכולתי לסיים פה את כל התואר עם ציונים מעולים, רק מהשיעורים של המתרגלים". הסטודנטים מתארים אותם כמצוינים, מקצועיים מאוד, ומשלימים היטב את ההרצאות.

בבחינות, בדומה לתוכניות הרפואה האחרות, צריך לשפוך את החומר שמשננים, אם כי הסטודנטים טוענים שלרוב הוא אינו מסובך – פשוט צריך לזכור אותו (אתגר בפני עצמו, כמובן). אולי זה אחד הגורמים לכך שבית הספר קיבל ציון נמוך, יחסית, במדד של עידוד חשיבה עצמאית (ממוצע 2.9 לעומת 3.3 בטכניון ובעברית, בסקר שלנו). חשוב לציין, בהקשר זה, שהסטודנטים בבאר שבע אינם נהנים משירותי בנק בחינות, מוסד המקובל בשאר הפקולטות בבאר שבע, וגם ברוב מסלולי הרפואה. נוסיף רק שבסקר בוגרי בתי הספר לרפואה בישראל, שנערך על ידי נעמי ביטרמן ואילנה שלו מהטכניון, נמצא שמידת שביעות הרצון מהלימודים הפרה-קליניים בבן גוריון, גבוהה באופן מובהק מאשר באוניברסיטה העברית ובטכניון. השנים הקליניות דומות באופיין למתרחש בשאר תוכניות הרפואה (ויש לקוות, שהסטודנטים מיישמים את מה שלמדו בנושא יחס למטופלים…). הרופאים לעתיד עושים סבבים במחלקות של חמישה בתי חולים הקשורים לבית הספר לרפואה, משערי צדק שבירושלים ועד לבית החולים יוספטל באילת.

תנאים ושירות: תקועים בסורוקה, אבל לא מתלוננים

אף על פי שלפני שנתיים חל שינוי בצוות המטפלים בסטודנטים, בעקבות תלונות חוזרות ונשנות (בהחלט ניסיון יפה לשיפור של ראשות הפקולטה), שירותי המזכירות עדיין מצטיירים כאחת מנקודות התורפה של בית הספר, והציון שהעניקו הסטודנטים, 3.7 מתוך 5, נמוך ביחס לרפואה. היחס של המזכירות תואר בין היתר כ"מחפיר", ושמענו על בעיות קשות בנושא זמינות ונגישות, או כפי שהגדירה זאת מישהי, שכנראה המתינה פעם אחת יותר מדי: "הם אף פעם לא שם". מסטודנט אחר שמענו על "חוסר כבוד וחוסר אמון בסיסי בסטודנטים", יחס העומד בסתירה מצערת למה שמנסים להקנות לסטודנטים כרופאים לעתיד. גם כאן, בדומה לתוכניות רפואה אחרות, תלמידי בית הספר כמעט אינם לומדים בקמפוס הראשי: הם מבלים את עיקר זמנם בבית החולים סורוקה. הסטודנטים מצטערים מעט על כך, "הקמפוס נחמד, אבל אנחנו לא זוכים להיות חלק ממנו, כי אנחנו תקועים בבית החולים", מספרת סטודנטית, ודווח לנו גם ש"כאן די בסדר, אבל לא הכי מעניין". עם זאת, עושה רושם שהקמפוס המקומי בסורוקה מספק את הסטודנטים, ובסקר שלנו הם נתנו ציונים מעל הממוצע של ה"רפואיות" גם לתנאים בבית הספר וגם לאזור עצמו – 4.2 (הגבוה ביותר מבין התוכניות) ו-3.5, בהתאמה.

חברתי: מבלים בבית עם חברים

הסטודנטים בבית הספר מגובשים, ותחרותיות איננה תופעה נפוצה. בסקר שלנו, בית הספר הגיע לציון של 4.1 כששאלנו על מידת הגיבוש, הציון הגבוה מבין תוכניות הרפואה. נוסף על לימודיהם, הסטודנטים עוסקים גם בפעילות התנדבותית ובפרוייקטים קהילתיים, אם כי לא בטוח עד כמה הדבר נעשה ממניעים אלטרואיסטיים. כפי שהסביר לנו "מתנדב" מבית הספר – "מי יגיד לא? צריך להיראות טוב."

אף שאין יוצאים לבלות בחוץ יותר מדי ("אין הרבה זמן לדברים אחרים מחוץ ללימודים"), בן גוריון נחשבת לאוניברסיטה עם חיי חברה פעילים מאוד, והרופאים בפוטנציה אכן מבלים הרבה עם חברים בבית – 3.2 חברים בממוצע בשבוע, הרבה מעבר לטכניון ולבית הספר לרפואה בירושלים (1.9 בשניהם), ומעט יותר מבתל אביב (3). על האגודה (הא-פוליטית במכוון) לא שמענו הרבה מהסטודנטים, בשונה ממסלולים אחרים במוסד. בסופו של דבר, יש די נקודות אור גם בלעדיה, והסטודנטים ממליצים מאוד לבוא ללמוד כאן: ציון 4.6, שוב הגבוה מבין תוכניות הרפואה.