תואר ברפואה – האוניברסיטה העברית

בית הספר לרפואה של האוניברסיטה העברית נחשב על ידי רבים לבית הספר היוקרתי והטוב בתחומו בארץ, ובסקר שלנו הוא אכן זכה לציון 88.9 מתוך 100 במדד היוקרה – הגבוה ביותר בתחום הרפואה. עם זאת, נראה שהסטודנטים משלמים על הסטטוס הגבוה: בית הספר נחשב למקום שבו הלימודים תובעניים במיוחד (אפילו ביחס ללימודי רפואה), נתון שחזר על עצמו בווריאציות שונות בריאיונות ובסקרים שביצענו בקרב הסטודנטים.

אקדמי: אחרי יום לימודים מלא, מבלים בערב בניתוח גופות

באופן מפתיע, שנה א' נינוחה יחסית, וכוללת בעיקר מבואות מדעיים כלליים כגון פיזיקה וכימיה. האווירה מנוכרת למדי – הקורסים המוניים, נערכים באולמות גדולים ואין סיכוי שהמרצים יכירו את תלמידיהם. החיים הקלים (יחסית) מתחלפים בעומס אדיר, מנטלי ופיזי, בשנה השנייה. כמות הקורסים גדלה והזמן הפנוי מצטמצם מאוד. "לומדים משמונה בבוקר עד שש בערב. משש עד עשר הולכים לחדר הדיסקציה (נתיחת גופות) ומעשר עד שתיים בלילה מכינים שיעורים" דיווח לנו סטודנט. מערכת השעות מתחילה לכלול מקצועות רפואיים, עיקרי ביניהם אנטומיה (כלומר – ניתוח גופות). בסקר שלנו קיבל בית הספר ציון גבוה במיוחד לגבי מידת הקושי של חומר הלימוד – 3.7 מתוך 5, או במילים אחרות – החומר הקשה ביותר מבין תוכניות הרפואה. גם בירושלים חוזרת התלונה על שינון אין-סופי לתוך השנים הקליניות: "אתה לומד אנציקלופדיות שלמות בעל פה, לומד ושוכח", כתבה סטודנטית. מהסקר עולה כי בבית הספר קוראים בממוצע 107.2 עמודים בשבוע, לעומת 43.89 בלבד בתל אביב.

אחת מתלמידות השנים הקליניות סיכמה את נושא השינון בטענה ש"צריך ללמוד בעל פה כמויות גדולות כל כך, שבסופו של דבר אנחנו זוכרים פחות מאשר אם היינו צריכים ללמוד פחות". למרבה המזל, הסטודנטים פיתחו, כנראה, טכניקה יעילה במיוחד – למרות חומר הקריאה הרב, הם משקיעים פחות זמן לימוד בבית מעמיתיהם בבאר שבע, הקוראים פחות: 13.3, לעומת 14.3 שעות שבועיות. האוניברסיטה שמה לה למטרה להכשיר רופאים שהם גם מדענים, ויש דגש מחקרי חזק יותר מאשר באוניברסיטאות אחרות: "כאן לומדים הכול, לא משאירים זנב, הכול עדכני מאוד, מהשורה הראשונה במדע ובפיתוח". אולי בגלל זה יש מקום לחשיבה עצמאית – הסטודנטים שסקרנו נתנו ציון של 3.3 (מתוך 5) בתשובה לשאלה בנושא, הרבה מעבר לתלמידי רפואה אחרים (3.1), ושמענו מהם שהלימודים "מעניינים" ו"מאתגרים". לאכזבתם של הסטודנטים, את הדרישות הגבוהות בית הספר אינו מפנה למרצים: בית הספר היה מתחת לממוצע הארצי של תוכניות הרפואה בכל מדדי ההוראה שבדקנו, למעט "מרצים בעלי שם".

מרבית המרצים, במיוחד בקורסים ההמוניים, נעזרים בשקפים ולעתים פשוט מקריאים מילה במילה את הכתוב. סטודנטים, יותר מאחד, טענו באוזנינו שאפשר בהחלט לוותר על הרצאות ולהישאר עם הספרים בבית (בחורף הירושלמי ודאי מפתה במיוחד לעשות זאת), ויש קורסים שבהם נוכחים רק 20-15 אחוזים מהסטודנטים. לטענת הסטודנטים, המבחנים קשים, ולעתים מופיעות שאלות על פרטים שוליים ועל נושאים שהוזכרו בחטף בהרצאה, "כאילו שהם באים לתפוס אותך". מקובל להתכונן בעזרת "בנק הבחינות" – מאגר המבחנים שנערכו בשנים הקודמות. המרצים ממחזרים שאלות מהמאגר הפרטי שלהם. בחינות הגמר לאחר השנה השישית נחשבות לאימתניות, וכוללות גם בחינות בכתב, שהן ארציות, וגם בחינות בעל פה, שהן קשות במיוחד. בחלק מהמקרים, סיפרו לנו, הנבחנים פורצים בבכי במהלך בחינות אלה, ויש לא מעט נכשלים; הבוחנים "יכולים להיות ממש מגעילים".

תנאים ושירות: בניין משרדים של בית חולים

המזכירות ללימודים הקליניים והפרה-קליניים נפרדות, ועל שתיהן קיבלנו משוב חיובי. "המזכירות בסדר גמור, מקבלות בסבר פנים יפות ונותנות מה שצריך". בסקר שבוצע על ידינו קיבלה המזכירות ציון ממוצע מכובד בהחלט, 4.1 מתוך 5. אתר האינטרנט נוח, מסודר ומפרט את מה שנחוץ (למשל מאמרים לקריאה, הרשמה למלגות). בית הספר לרפואה שוכן במבנה ותיק ואפור, הנראה כמו אגף משרדים של אחד מבנייני בית החולים הדסה. מצב החנייה במקום עגום למדי, ואת פיסת הדשא הירוקה היחידה רואים תלמידי בית הספר בכיכר המלבנית בכניסה לבניין. "זהו קמפוס של בית חולים, לא מטופח, מרוחק מהעיר", סיפר לנו סטודנט מתוסכל. בסקר שלנו זכה בית הספר לרפואה לציונים נמוכים בחצי נקודה מהממוצע הארצי של תוכניות הרפואה, במדדי שביעות רצון מהתנאים ומהאזור שבו נמצא הקמפוס – 3.1 ו-2.8 מתוך 5, בהתאמה. לגבי המעונות, כנראה זה תלוי איפה גרים: סטודנט המתגורר במעונות הקמפוס התלונן שאין כל תשתית לבילוי משותף. לעומת זאת, סטודנטית שהתגוררה במעונות בקריית יובל, שבהם גרים רבים מתלמידי בית הספר לרפואה, מדווחת שהיה "ממש נחמד" – מבחינת תנאים ומבחינה חברתית.

חברתי: המרחק ממרכז העיר דווקא לא תורם לגיבוש

בדומה לתוכניות אחרות לרפואה, גם כאן התחרות העזה על הקבלה מביאה למקום אנשים שאפתניים מאוד, בעלי יכולת ואנרגיה. למרות זאת, מדווחים הסטודנטים, בבית הספר שוררת אווירה "תחרותית, אך לא הרסנית" – כל אחד עסוק בהישגים שלו. אלה שפורשים, עושים זאת מרצונם, ומתוך כ-130 שהתחילו מחזור מסיימים כ-100 תלמידים, אולי מעט ביחס ללימודי כלכלה, אך עדיין גבוה מאוד יחסית לרפואה. מהפקולטה נמסר לנו שמדובר במחזור שהופעל בו סינון אגרסיבי במיוחד של הסטודנטים, בעקבות הליך קבלה שגוי, אולם בדרך כלל 98% מהסטודנטים מסיימים את לימודיהם כרופאים. על היחסים החברתיים יצא לנו לשמוע מילים טובות. בכל זאת, כשבדקנו בסקר שלנו את הגיבוש בבית הספר, הממוצע עמד על 2.9 – הנמוך מבין תוכניות הרפואה בארץ, למעט בית הספר לרפואת שיניים, השייך אף הוא לאוניברסיטה העברית. אולי הסטודנטים בבירה פשוט למדו להסתפק במועט..

בבית הספר יש מעין "שלוחה נפרדת" של אגודת הסטודנטים הכללית, והיא נקייה מהפעילות הפוליטית שמאפיינת את הקמפוס בהר הצופים. מאמציה מכוונים בעיקר לשרת את הסטודנטים – גולת הכותרת היא בנק הבחינות. יש גם ניסיון לארגן פעילויות נוספות, אך לא מדובר בניסיון מוצלח במיוחד: הציון הממוצע לאגודה (3.3 מתוך 5) נמוך יותר מהאגודות ה"רפואיות" האחרות. "אגודת בנק בחינות", כינתה אותה אחת הסטודנטיות בנימה מסוימת של זלזול. גם אם הסטודנטים לרפואה מרוצים יותר מחבריהם ללימודים באוניברסיטה העברית, הרי שבהשוואה לרופאים לעתיד בשאר הארץ הם המליצו הרבה פחות – 3.7 לעומת ממוצע 4 – על הלימודים בבית הספר. בית הספר אולי מנותק – "הדסה זה סוף העולם. מונית למרכז העיר בלילה עולה 50 שקל. אם אני רוצה לשחק כדורגל או לשחות, אין איפה", תיאר זאת סטודנט. מבחינה מצערת אחת, לפחות, בית הספר הוא חלק אמיתי מירושלים: אין מקום אחר שבו נחשפים תלמידי רפואה לטיפול בנפגעי טראומה רבים כל כך.