תואר במשפטים – האוניברסיטה העברית -ירושלים

הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית מתהדרת בשמות של פרופסורים כמו: רות גביזון, מרדכי קרמניצר וכמובן – אהרון ברק. אנשי סגל האקדמי מבריקים, ועמם נמנים אנשי מחקר דגולים ושופטים ידועים. רבים מהסטודנטים ציינו את הרצון ללמוד מ"הגדולים ביותר, מעצבי הדעת בתחום". הדבר מתבטא ביוקרה הגבוהה ביותר מבין המסלולים (90), ובציון הכללי הגבוה ביותר (75). הרצון הזה מביא גם לתנאי קבלה גבוהים יחסית לפקולטות למשפטים אחרות.

אקדמי: מתעסקים בקוצו של יוד

המפגש בין האלילים לבין המעריצים מתבצע כבר בשנה הראשונה ללימודים (בניגוד לחוגים אחרים באוניברסיטה, שבהם פרופסורים מן המניין נמנעים מללמד תלמידי שנה א', ואפילו ב'), וגורר בעקבותיו תגובות מעורבות. יש סטודנטים הסבורים שהמרצים המבוגרים, בעלי השם, מעניינים יותר, כיוון ש"הם מרשים לעצמם לבקר שופטים בלי רגשי נחיתות", ויש הסבורים שהם כבר עייפו מהעברת החומר לדור הצעיר, ו"נשמעים מוקלטים". המרצים הצעירים, רבים מהם מעריצים לשעבר, הם בעלי מוטיבציה עזה להוכיח עצמם, ובעלי "נכונות לעזור ולעודד תלמידים להצליח". בניגוד ל"דינוזאורים" (כך קוראים כאן למרצים "הוותיקים והגדולים"), המרצים הצעירים מתקנים את עצמם בתגובה למשובי ההוראה שמועברים בפקולטה, ומנסים לעניין את התלמידים על ידי קשירת חומר הלימודים למציאות, ועל ידי הכנסתו לפרספקטיבה פוליטית וכלכלית. המתרגלים נחשבים למצוינים, מעניינים אף יותר מהמרצים, וחלק מהם גם מעבירים הרצאות פרונטליות מלאות.

רוב השיעורים מתחילים בהרצאה, שהיא הכתבה בחלקה, ומסתיימות בדיון. סטודנטית ציינה ש"כולם כאן פלספנים, אז המרצים חייבים לתת זמן לשאלות ולדיון". השיעורים מתנהלים במתכונת המונית, "עד סוף שנה ב' אין קורס עם פחות מ-150 אנשים", כך ש"מי שלא מצביע בשיעור או ניגש למרצה, נטמע בהמון". כשדיברנו עם דיקאן הפקולטה, התברר לנו ש-250 תלמידי המחזור מתחלקים לשתי קבוצות, בנות 125 איש כל אחת, ורק במקרים נדירים מגיע מספר הסטודנטים בקורס אחד ל-150. המרצים נגישים וחביבים, "אבל רק מי שניגש אליהם יודע את זה". היכרות עם המרצים חיונית, כי מי שהמרצים מכירים אותו יהיה מתרגל, ומכאן פתוחה הדלת לסטאז' יוקרתי. חלק מהסטודנטים הסבירו לנו את חוסר הניצול של שעות הקבלה ב"ניכור ותחושה של בורג קטן", ובתחושה שאין צורך להתחבב על המרצים כדי להתקבל לסטאז' – די בלהיות ירושלמי.

הלימודים בפקולטה נחשבים ללימודים לא מעשיים, "טכניים", כאלה שאינם מציגים את התמונה הכללית: "כאן מתעסקים בסעיפים, ובחריגים, ובחריגים לחריגים". עוד סטודנט התלונן ש"כדי להיות מצטיין מספיקה בקיאות, ואין פיתוח של יצירתיות". הסטודנטים המוצלחים הם פשוט אלה שלומדים יותר, "אין קשר בין הצלחה בלימודים לבין אינטליגנציה". אם לא הבנתם, " מקובל מאוד פה להיות חרשן, זו אינה מילת גנאי, אלא מציאות חברתית". עומס הלימודים, תיאורטית, הוא כבד: מערכת השיעורים היא צפופה ויש לקרוא כארבעים עמודים לכל שיעור; המסלול מככב בראש טבלת דרישות הקריאה, עם ציון מרשים (ומדכא במקצת) של 98.7 (וזה למי שקורא את התקציר, ולא את החומר המלא).

למזלם של הסטודנטים, הם אינם רואים את הקריאה, או את הנוכחות בשיעורים, כחובה. זאת כנראה הסיבה ששעות הלימודים בפועל שלהם, מחוץ להרצאות, נמוכה במקצת מהממוצע (8.03). הנוסחה להצלחה במבחן "עד גבול התשעים", אליבא דסטודנטים, היא "לקרוא את הסיכומים של החברים ולהשקיע הרבה בשינון החומר". המבחנים עצמם סטנדרטיים מאוד, "מצמצמים את הליך החשיבה", כיוון ש"נבחנים רק על השורה התחתונה". גם כאן התערב דיקאן הפקולטה, וציין בפנינו שרוב הבחינות מתקיימות עם חומר פתוח, ודורשות בעיקר כושר ניתוח ויכולת לעמת בין טיעונים.

תנאים ושירות: עזרה בשידוך בין סטאז'ר למקום עבודה

"המזכירות תמיד קצת מרירות" מאבחן סטודנט. בדרך כלל הן מעט פחות זמינות לבעיות "קלות" ו"לא יחזירו צלצול לגבי מידע", אבל בבעיות "חמורות" יטפלו בצורה טובה ומהירה. על פי סקר שערכה חברת "פילת" באוניברסיטה העברית, מאז 1997 השתפר מאוד השירות שנותנת מזכירות החוג, ומהמקום הלפני אחרון באוניברסיטה עלתה מזכירות הפקולטה למקום הראשון (73% סטודנטים הביעו שביעות רצון גבוהה או גבוהה מאוד מהמזכירות בשנת 2004).

באוניברסיטה העברית הפקולטה עוזרת במציאת משרד עורכי דין לסטאז', ומקיימת יריד השמה באמצע שנה ב', שבו יש נציגות למשרדים הגדולים ביותר המשלמים בעבור הזכות להשתתף ביריד זה (ונתפסים בעיני רבים כמארגנים האמיתיים של יריד ההשמה, כדי לתפוס מוקדם את הירושלמים המצטיינים). במהלך היריד מתקיימים בין כותלי הפקולטה כ-2000 ראיונות עבודה (ממוצע של 10 ראיונות לסטודנט). בנוסף, מתקיים כמה פעמים בשנה "ערב מתמחים", שבו באים מתמחים בוגרי הפקולטה, ומיידעים את הסטודנטים על הצפוי להם. לעומת הנכונות של הממסד לעזור, הסיפוק מאגודת הסטודנטים הוא כמעט הנמוך ביותר בארץ, 2.5 (בר אילן לבדה מאחור).

חברתי: עזרה לחלשים

התחרותיות קיימת, אבל מכוונת יותר להצטיינות אישית ו"אינה מקרינה על האחרים". יש סטודנטים שסיפרו, שנשאלו על ציוניהם גם על ידי אנשים שאינם מכירים, אבל סטודנטים אחרים גם סיפרו לנו על אנשים ש"להוטים לחלק חומר", כדי להגדיל את שיתוף הפעולה הכולל ואת הידידותיות. למשל, יש רשימת תפוצה של סיכומים בדו"אל, וחלק גדול מהלימוד למבחנים מתבצע בקבוצות. הגיבוש החברתי ניכר גם בעבודה המשותפת של הסטודנטים (מקום ראשון), ובמיוחד באהבה של הסטודנטים לבלות ביחד (מקום ראשון).פעילויות אחרות שמפגישות בין הסטודנטים, הן פעילויות התנדבותיות בשתי מסגרות נבדלות: מסגרת אחת היא מרכז "ברירה" שהקימו הסטודנטים, ואותו הם מנהלים באורח עצמאי.

במרכז מתנדבים כ-300 סטודנטים מהפקולטה למשפטים, וסטודנטים רבים מפקולטות אחרות. המשתתפים אינם מקבלים קרדיט אקדמי או אחר על התנדבותם, אך מביאים בחשבון את הרושם המצוין שתעשה פעילות זו על המשרדים המחפשים מתמחים. מסגרת שנייה היא המרכז לחינוך משפטי קליני, שבו פועלות 11 קליניקות של סיוע משפטי, בהדרכת עורכי דין, לאוכלוסיות חלשות, כגון: נשים מוכות, מובטלים, ערביי מזרח ירושלים ועוד. ההשתתפות בקליניקות היא רשות, ומעניקה קרדיט אקדמי. דרישות הקבלה גבוהות ומגיעים לכאן הטובים והחכמים, אבל במסגרת האפליה המתקנת (מושג שעליו ישמעו רבות המועמדים שיתקבלו ללימודים), גם סטודנטים בני מיעוטים מיוצגים בצורה מכובדת בפקולטה. עוד סיבה שבגללה האוניברסיטה העברית אטרקטיבית בעבור בני מיעוטים היא ריבוי מעונות הסטודנטים.