תואר במשפטים – אוניברסיטת תל אביב

לסטודנטים באוניברסיטת תל אביב יש הרגשה שהם "לומדים במקום הטוב ביותר שאפשר ללמוד בו משפטים" ושזהו "המקום הטוב ביותר לצאת ממנו אל שוק העבודה". אם ירושלים נחשבת למספר אחת במשפט חוקתי ופלילי, הרי שהפקולטה התל אביבית מובילה במשפט מסחרי – כיאה לעיר שהיא מרכז העסקים של המדינה.

גאוות היחידה הזאת אינה מונעת מהסטודנטים למתוח ביקורת נוקבת על מהות החוג ועל אופי הלימודים בו, על המרצים, על המתרגלים ועל עמיתיהם הסטודנטים. לא נותר לנו אלא לנחש שהסטודנטים קושרים בין סבל לאיכות (אין ספק כי זוהי הכנה נפשית טובה לסטאז').

אקדמי: לימודים בלי עומק

הפקולטה למשפטים היא תחרותית מאוד, ומכוונת "תכל'ס" מאוד. הצפת השוק בעורכי דין – שהיא מוחשית מאוד כאשר אתה לומד עם עוד 370 איש באותה השנה (350 מתוכם מסיימים את המסלול) – מחייבת את אלה שרוצים להתקבל לסטאז' במשרד טוב (המפתח להצלחה בקריירה), לעקוף מאות מתחרים על כל מקום פנוי. מעבר לנוכחות המרשימה בשיעורים ולכמויות החומר העצומות שהסטודנטים קוראים, בולטת הנכונות שלהם להתנדב, או ליתר דיוק הנכונות של הפקולטה לנדב אותם. "כבר בשנה א' מתחילים לפמפם לנו שלמי שמתנדב יש יתרון בקבלה לסטאז'" מספרת תלמידת שנה ב', וכך נוצרת תרבות התנדבות מוזרה, שמשקפת את התחרותיות של הפקולטה "הכי נחשב לתרגל בהתנדבות, פחות מזה לשכות ייעוץ לנזקקים".

בניגוד לאוניברסיטה העברית, ביריד שמארגנת הפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב, לא מתקיימים ריאיונות עבודה. לכל היותר, הסטודנטים יוצאים עם ידיים מלאות בכרטיסי ביקור של המשרדים השונים. על מנת להשיג מקום להתמחות הסטודנטים נעזרים בעיקר בשירותי חברות חיצוניות.

כמו בכל מוסד אקדמי שבו ביקרנו, גם כאן המרצים מתחלקים לשני סוגים עיקריים, "טובים" ו"רעים", אבל הפערים ביניהם צורמים יותר. המרצים הטובים הם אלה ש"חשוב להם שהסטודנטים יידעו משפטים ויהיו עורכי דין מוצלחים", הם מעניינים ופתוחים להערות של סטודנטים, הן בקשר לחומר, הן בקשר לצורת הלימוד שלהם כמורים. המרצים הרעים הם אלה ש"חובת ההוראה שלהם בהחלט מורגשת כחובה לא נעימה", הם "פורמליים ומרוחקים, לפעמים אפילו יש הרגשה שהם שונאי אדם".

כל המרצים מלחיצים מאוד את הסטודנטים בכל הנוגע לציונים, עד כדי ההרגשה ש"באים ללמוד רק בשביל הציון בסוף הקורס". אף על פי ש"הציונים של האנשים שמגיעים לשיעורים דומים מאוד לציונים של האנשים שבאו פעם-פעמיים לשיעור", ו"הנוכחות בכיתה רק חוסכת קריאה נוספת בבית", מומלץ להגיע להרצאות, כיוון שהנוכחות מזכה בנקודות בונוס בקורס.

הרמה האקדמית של הלימודים היא גבוהה: הדרישות כוללות קריאה אינטנסיבית של ספרות והגשת עבודות כמעט בכל שבוע. אבל הסטודנטים אינם חושבים על הלימודים כמאתגרים אינטלקטואלית; משום כך, כנראה, בקטגוריית החשיבה העצמאית קיבלה אוניברסיטת תל אביב את הציון 2.91, הנמוך ביותר מבין כל מסלולי המשפטים. הסטודנטים הגדירו את הלימודים כ"טכנאות משפטית" שדורסת יצירתיות. סטודנטית שסיימה את לימודי השנה הראשונה טענה שנתקלה ב"דיכוי של הצגת טיעונים מקוריים והישענות על חשיבה קודמת, כפי שבאה לידי ביטוי בתקדימים", וכך הוברר לה שהלימודים בחוג מצריכים "מעט שכל והרבה ישבן".

גם המבחנים דורשים שינון של ידע קודם שנצבר, "העתקה מכוונת" בלי צורך בהעמקה או בחשיבה אינטגרטיבית. שיטת הבדיקה של המבחנים היא של "צ'ק ליסט", או כפי שהסטודנטים אומרים: "בודקים אם הזכרת את כל התקדימים שהמרצה הזכיר". התחושה של התלמידים, שהם לומדים היסטוריה, מתבטאת גם בדעה כי הלימודים אינם קשורים למציאות – גם כאן מככבת תל אביב בתחתית טבלת הציונים, עם 2.72.

ומה לגבי הסגל הזוטר? "אין לי דברים רעים להגיד על המתרגלים, כי אני פשוט לא מכירה אותם" אומרת סטודנטית משנה א', המסבירה שתפקיד עוזרי ההוראה הוא לא לעזור לסטודנטים ללמוד, אלא לעזור למרצה לבדוק עבודות: "לכל היותר הם מגיעים פעמיים בסמסטר כדי להגיד איך להגיש להם את העבודות". חברתה הוסיפה: "דווקא שמעתי שבקבוצה השנייה מתרגל העביר שני שיעורי עזר בעצמו". דבר טוב אחד אפשר להגיד בנושא- הפקולטה למשפטים היא בין הבודדות שלא סבלו מקיצוצים בשנים האחרונות, וכיוון שהיא מתנהלת בעודף סביר שהמצב כאן לא יורע (בניגוד לחוגים אחרים בקמפוס).

תנאים ושירות: למל"ם – לא מועיל לא מזיק

המזכירות מקצועיות ויעילות מאוד, אבל "יש מקום לשיפור מבחינת האדיבות". הן אינן משתדלות להכיר את הסטודנטים או לבוא לקראתם, "הן באות לעבודה ועושות אותה, לא פחות וגם לא יותר". אגודת הסטודנטים, מבחינת תלמידי הפקולטה למשפטים, מתחילה ונגמרת בנציגי הקבוצה למועצה – תפקידם של אלה לקשר בין הסטודנטים למרצים ולמזכירות, והטובים שבהם מצליחים לפתור את מרבית הבעיות הבוערות של הקבוצה. פעילויות אגודה אחרות עוברות על ידם – ספורט, מסיבות והרצאות פתוחות אינם זוכים להתעניינות רבה. כאשר מועדון הדיבייט הביא עשרות מתחרים מאוניברסיטאות בארץ לתחרות שהתקיימה בבניין הפקולטה, אף אחד לא הקדיש לכך מחשבה שנייה.

מבחינת תנאים, הפקולטה למשפטים במקום טוב באמצע. הבניין אינו חדש כמו בכלכלה, אבל גם אינו אפור ומכוער כמו בניין הפקולטה לרפואה. בבניין הפקולטה נמצאת גם הספרייה המשפטית וגם קפיטריה, כך שהסטודנטים אינם חייבים אפילו לחצות את הדשא לספרייה הראשית או לאזור המנזות.

חברתי: צפונבוניה תחרותית

הסטודנטים בחוג עובדים קשה יחסית בבית – 9.5 שעות בשבוע לעומת ממוצע של 8.5 שעות בשאר המוסדות. אבל, בניגוד לאוניברסיטה העברית המתגאה בחרשנותה, בתל אביב הסטודנטים מנסים לשכנע (אתכם, או את עצמם) שלמעשה הם עדיין בליינים דגולים (בילוי עם 2.5 חברים, הציון הגבוה ביותר במסלולי משפטים), ולומדים מעט מאוד. אם כך, למעשה הם כן חרשנים, אבל בתל אביב אין חרשנות לשם החרשנות: היא תכליתית ותחרותית מאוד, ומטרתה להבליט את הסטודנט בפני מרצים ומחפשי סטאז'רים.

הסטודנטים רוצים ללמוד בקבוצות ולהעביר חומר ביניהם כי "ככה לומדים היום משפטים", אבל למעשה שיתוף הפעולה שלהם נמוך מהממוצע (ציון של 1.43, מעט מתחת לממוצע), וכך גם תחושת הגיבוש הכללית (2.82 לעומת ממוצע של 3.06), אולי כי אצל חלקם נוצרה ההרגשה כי יש כאלה ש"משקיעים את הנשמה בעבודה, ואז באים עוד עשרה אנשים ומעתיקים אותה".

סטודנטית סיפרה לנו שהיא מרגישה שהיא "עובדת בשביל סטודנטים אחרים כבר שנתיים", ולא מרגישה שהיא מקבלת תגמול או השקעה חוזרת מצדם. עם זאת, רק מיעוט תחרותי מסתיר חומר, רוב הסטודנטים מעבירים חומר זה לזה באמצעות דו"אל. הציון הנמוך שבו זכה המסלול בקטגוריית הגיבוש החברתי נובע, כנראה, מהעובדה כי הם "באים ללמוד ואז הולכים הביתה".

החוג תחרותי מאוד, מכונה "החוג למצטיינים", ועושה רושם שהאינטראקציה היחידה בין הסטודנטים היא אחרי מבחנים, כשכל אחד מנסה לברר את הציונים של האחר. שיתוף הפעולה והגיבוש הנמוך גורמים אצל חלק מהסטודנטים לתחושה הקשה, כי מושגים כמו עזרה הדדית וידידותיות "נשארים בגדר מושגים ולא מדיניות", כיוון שהאנשים הם "רמסנים".

הפעילות ההתנדבותית שעושים הסטודנטים אינה נובעת מלבם הרחב, כי אם מלחץ סמוי ומשמועות מבוססות, שלפיהן ההתנדבות סוללת את הדרך לקבלה לסטאז' במשרדים הגדולים. אין ספק כי אוניברסיטת תל אביב, בצד המכללות הפרטיות, נחשבת למעוז הצפונבוניות. אבל צריך לזכור שהכול יחסי – הריכוז שם אולי גבוה יותר מזה של אוניברסיטאות אחרות (המושג צפונבוניות נוצר, בסופו של דבר, בדיוק בעבור האוכלוסייה של רמת אביב), אבל הוא אינו מוחלט. בעבור מי שמוצאו בעולם האמיתי, אווירת ה-MTV של תל אביב עשויה להיראות מזעזעת וכלל- אוניברסיטאית. אבל גם הוא ימצא שם חברים שפויים יותר ומדוגמים פחות, אם רק יצליח לראותם מבעד לתיקי הג'יימס בונד.