תואר במדעי המחשב – אוניברסיטת תל אביב

תיאור החוג למדעי המחשב באוניברסיטת תל אביב נשמע כמעט כמו חוג באוניברסיטה הפתוחה: עיקר הלמידה מתבצע בבית (בגלל הוראה בעייתית), הקשר עם המרצים מובנה מאוד ואין חיי חברה. הבעיה, כמובן, שאוניברסיטת תל אביב אמורה לספק חוויית לימודים אחרת לחלוטין, והכישלון מאכזב סטודנטים רבים. רובם לא היו ממליצים לבוא ללמוד שם בלב שלם (3.21, הרבה מתחת לממוצע). התחושה היא ש"פה לא מרגישים באמת סטודנטים", שהלימודים אינם מעשיים, וסובלים מ"עודף מתמטיקה" (כמובן, זו תלונה שגרתית לחלוטין במדעי המחשב), ושהמבחנים אינם תואמים את רמת החומר. מה מונע מהם לנשור? האמונה ש"בוגרי החוג מתקבלים בקלות יחסית למקומות עבודה", העניין בלימודים והחיבה לתל אביב.

אקדמי: הסטודנטים מקלים על המרצים בכך שאינם מגיעים לשיעורים…

עיקר התלונות כלפי החוג למדעי המחשב מופנות כלפי הסגל האקדמי, שלדעת הסטודנטים אינו מספק את השירות הראוי. סטודנט אחד טען ש"אני משלם פה שכר לימוד על שני דברים: הספרייה המעולה שבה אני לומד את החומר בעצמי, והשם של האוניברסיטה (יוקרה: 85.3, שנייה רק לטכניון) שייראה יפה בקורות החיים שלי כשאצא לחפש עבודה". רמת הדרישות גבוהה מאוד והסטודנטים, למרות הפסיכומטרי הגבוה, נאלצים לעבוד קשה. הפלוס, מבחינתם הוא באתגר, אבל המינוס הוא בכך שהחוג אינו עוזר להם בלימודים. האשמה, לטענתם, מוטלת על ראשות החוג, שאינה מפרידה הוראה ממחקר, ושני הצדדים יוצאים נפסדים: "הסטודנטים סובלים מאנשי מחקר מעולים שלא יודעים ללמד, וחוקרים דגולים מבזבזים זמן על סטודנטים שלא רוצים להקשיב להם". גם כשהחוג עושה מאמצים, ומביא סגל מקצועי, הוא אינו מתייחס ליכולת הוראה, והניסיון להעשיר את הידע הפרקטי של הסטודנטים נכשל.

בעייתיות ההוראה מתגלמת בהרצאות לא מאורגנות ולא מושקעות (2.77 בעניין, הרבה מתחת לממוצע), שמעודדות את הסטודנטים לא להשקיע בהגעה אליהן: לכל הרצאה נשלח נציג שמסכם את החומר והצילומים מועברים בין הסטודנטים (דרך אתר שהקים אחד הסטודנטים, כמובן). "אנחנו עול על המרצים, אז אנחנו משתדלים להקל ככל האפשר", אמר לנו סטודנט מתחשב במיוחד… הקשר האישי עם המרצים נמוך מהממוצע הארצי, אבל גבוה מהרגיל לאוניברסיטאות (3.77) – אפשר להגיע לשעות הקבלה כדי לשמוע הסבר תמציתי נוסף לחומר, אבל "אין כזה דבר לעכב מרצה אחרי השיעור, ובטח שלא במסדרון, שם אנחנו עוברים לידם בלי להסתכל בעיניים".

המתרגלים טובים אך מעט מן המרצים, ובדרך כלל גם הם נטולי כישורי הוראה. הם "קרובים אל הסטודנטים בגילם, אז נעים יותר להציק להם בשאלות בשיעורים", אבל נראה שהם קרובים אל הסטודנטים גם בידע – רבים מהם אינם יודעים לענות על השאלות. שעות התרגול אינן מספיקות, "על כל ארבע שעות הרצאה יש שעת תרגול אחת, והיא בדרך כלל עוברת בשאלות על שיעורי הבית, בלי אפשרות להגיע לחומר שנלמד בכיתה". ציטוט זה מעלה את השאלה – האם יש קשר בין התרגילים לבין החומר שנלמד בכיתה? התשובה, באוניברסיטת תל אביב: לא. פער זה, והיעדר הכוונה בפתרון התרגילים, הופכים את התרגילים לקשים מכפי שהם אמורים להיות, ומבזבזים את שעות התרגול המעטות. הקיצוצים, שהביאו לירידה דרמטית במספר המתרגלים בחוגים אחרים במוסד זה, הפריעו פחות לסטודנטים למדעי המחשב. לא ידוע לנו אם זה כי היו פחות קיצוצים, או מפני שהסטודנטים כאן עמידים יותר מאשר בחוגים אחרים.

תנאים ושירות:
הספרייה יקרה ללבם של הסטודנטים, והקפיטריה – לכיסם

הסטודנטים אינם מרוצים מהשירות בחוג: המזכירות אינן באות לקראת הסטודנטים, הן אינן קשובות אליהם ואינן מגלות אכפתיות. הן יודעות היטב את עבודתן, ומשיגות במהירות כל אחד מאנשי הסגל כשהן צריכות אותו, אבל אינן נוהגות לעשות זאת בעבור הסטודנטים.

חברתי: עלילות משה בעיר הגדולה (יש פרנסה, אין חיי חברה)

התחרותיות אינה קיימת בחוג: "אנשים נלחמים על הישרדות, לא על למי יש ממוצע גבוה יותר". אבל, בכל זאת: "כל סטודנט לומד לעצמו, בקושי יודעים מי לומד אתך". אין הווי חוגי, ואין פעילויות המיוחדות רק לתלמידי מדעי המחשב, "המקסימום הוא ללכת לאכול בקפיטריה עם מישהו מהחוג". החברויות המעטות שנוצרות, סובבות בעיקר סביב ארגון קבוצות לימוד לפני מבחן, ואינן גולשות הרבה מעבר לכך. שני גורמים עיקריים אחראים להיעדר חיי החברה (שקיבלו ציון כולל של 43, טוב רק מהאוניברסיטה הפתוחה, וזה באמת לא חוכמה): מצד אחד העומס, שלא משאיר די זמן פנוי (הם לומדים 14.8 שעות בשבוע בבית, גבוה מהממוצע, אם כי לא בראש הטבלה);

ומצד אחר, העובדה שסטודנטים רבים הם תושבי האזור, ויש להם חיים וחברים מחוץ לאוניברסיטה: הם פה כדי ללמוד, לא למצוא חברים או לבלות. הנפגעים העיקריים הם הסטודנטים שמגיעים מהפריפריה, בחיפוש אחר תחושה של חיי קמפוס בעיר הגדולה, ומתאכזבים. אחת הטענות הבולטות שעלו היא ש"כל אחד כאן לעצמו". בנושא הפרנסה, רוב הסטודנטים טענו, שיחסית לשאר הערים בארץ, קל יותר למצוא עבודה מכניסה ונוחה בתל אביב; אולם אין זה מתאפשר תמיד, על רקע מידת האינטנסיביות של הלימודים ושל הדרישות הגבוהות שמציבים המרצים.