תואר במדעי ההתנהגות – אוניברסיטת בן גוריון

ברוכים הבאים למסלול האוניברסיטאי היחיד בארץ שבו לומדים מדעי ההתנהגות, ולא פסיכולוגיה בלבד. המוטו של המחלקה למדעי ההתנהגות הוא "קצת מכל דבר", ויש לכך צד חיובי וצד שלילי. בצד החיובי מי שימשיך לתחום שאיננו פסיכולוגיה (כלומר הרוב) מקבל השכלה רחבה יותר, במיוחד מבחינת המחקר הכמותי. בצד השלילי, הסטודנטים חושבים שהמדיניות של "תפריט טעימות" ממקצועות הסוציולוגיה, האנתרופולוגיה, הפסיכולוגיה והקרימינולוגיה מביאה לרדידות. שמענו על כוונה לפצל את המחלקה לכמה מחלקות חדשות עם התמחויות ספציפיות, ונמשיך לעקוב אחרי ההתפתחויות. בלי קשר לצד האקדמי, 48% מהסטודנטים שסקרנו מדווחים כי הביאו בחשבון את חיי החברה התוססים – השיעור הגבוה ביותר של "חברתיים" מבין מסלולי הפסיכולוגיה.

אקדמי: המרצים מדקלמים, המתרגלים מחדשים ומעמיקים

המחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת בן גוריון היא המחלקה האוניברסיטאית היחידה שאיננה מלמד 'פסיכולוגיה' אלא 'מדעי ההתנהגות'. יש לכך משמעות רחבה מעבר לקמפוס הבאר-שבעי, שכן היוקרה הגבוהה של המחלקה מונעת מהמסלולים למדעי ההתנהגות להפוך ל"פסיכולוגיה דרג ב'". פן מיוחד של המחלקה, שהסטודנטים חלוקים אם הוא טוב או לא, הוא הדגש המושם על סטטיסטיקה. הסטודנטים איתם דיברנו, שרבים מהם בחרו בתחום בגלל אופיו ההומניסטי, הופתעו למצוא את עצמם מתמחים בניתוחים סטטיסטיים מורכבים והסבירו ש"אנחנו מבינים את האישיות של ה-SPSS [תוכנה סטטיסטית] יותר טוב מאשר את האישיות של זיגמונד [פרויד]". מצד שני, הם מרגישים שהם מקבלים כלי מחקרי רב עוצמה, שסטודנטים באוניברסיטאות (למשל חיפה או בר אילן) אחרות לא מקבלים. אנחנו יכולים להעיד על כך: כשחיפשנו סטטיסטיקאים לניתוח הנתונים למחקר, גילינו שבוגרי המחלקה למדעי ההתנהגות בבן-גוריון יודעים יותר סטטיסטיקה מאשר בוגרי חוגים לסטטיסטיקה. חלק ניכר מתכנון המחקר נעשה על ידי בוגרת החוג.

השיעורים במחלקה מתנהלים בדרך כלל כהכתבה וכ"שפיכה" של חומר, הנמצא גם בספרי הקורס, מה שמביא לפעמים להברזות. סטודנט ציין בפנינו ש"מוטב ללמוד מהסילבוס, כיוון שהוא מציע חומר קריאה עשיר ומגוון, בניגוד לשיעור שבו חוזרים על החומר מספר הקורס העיקרי". השיעורים עצמם מוגדרים כלא מעניינים ולרוב אינם אינטראקטיביים. יש מרצים המקצים זמן לשאלות בסוף השיעור, אך דיון ממשי או הרחבה בנקודה המעניינת יותר את הסטודנטים, אינם תמיד בגדר האפשר. יש מי שרואים בכך יתרון: "מה שמעניין אותי זה שיהיה לי ברור מה שכתוב ולא אחשוב יותר מדי", אמר לנו סטודנט בשנה ב'. מהסקר שלנו עולה שאכן אין כאן אתגר אינטלקטואלי יוצא דופן: ציון 3.4 מתוך 5, נמוך מהממוצע (3.6).

הסטודנטים מעריכים את הרמה האקדמית במחלקה כממוצעת בלבד (בסדר, חוץ מבסטטיסטיקה), ומסבירים זאת בכך שהסגל האקדמי אינו מנוסה מבחינת מחקר ומבחינת הוראה. "יש מרצים שסיימו לפני שנה את הדוקטורט שלהם, לא עשו מחקר רציני וכבר מלמדים אותנו" סיפרה לנו סטודנטית. עוד נקודה מעניינת ביחס למומחיות הסגל: "הסתכלנו בספרייה על הספרים העיקריים בקורסי המבואות וראינו את שמותיהם של מרצים רבים ממוסדות אחרים בארץ" מדווחים הסטודנטים, אך "גם אחרי שחיפשנו שעות לא מצאנו את שמות המרצים שלנו, וגם מאמרים שהם כתבו אי אפשר למצוא בקלות". כששאלנו בסקר האם המרצים בעלי שם, נתנו הסטודנטים ציון ממוצע 3.3 – הנמוך מבין המסלולים באוניברסיטאות. טענה אחרת ששמענו נוגעת למידת ההשקעה של חלק מהמרצים, שאינם מגיעים מוכנים לשיעור או ש"לומדים עם הסטודנטים יחד את החומר". והתוצאות? במדד ההוראה הכללי הייתה האוניברסיטה מעט מתחת לממוצע, עם ציון 53.

כמו במסלולי פסיכולוגיה ביתר האוניברסיטאות, גם כאן רוב המבחנים מבוססים על שינון, עם מעט יוצאי דופן הדורשים יישום ואינטגרציה של חומר (בעיקר סטטיסטיקה, כאמור). מבחנים אמריקאיים הם המתכונת השכיחה, או כמו שמגדירים אותם התלמידים: "צריך רק לסמן". הסטודנטים מתלוננים על חוסר האתגר האינטלקטואלי במבחנים מעין אלה, וטוענים שמדובר בניסיון לחסוך בכוח אדם שיבדוק את הבחינות, ובחיסכון בזמן הבדיקה של כל מבחן. המבחנים ודאי אינם מעודדים חשיבה עצמאית: עם ציון ממוצע של 2.9 במדד זה, רק באוניברסיטה העברית יש רובוטיות רבה יותר. ממוצע הציונים מוערך על ידי הסטודנטים כגבוה (בסקר שלנו הוא עמד על 87 – לא די למגמה הקלינית, אך מעט מעל הממוצע הארצי).

ועכשיו, לחדשות הטובות: "אנחנו מעריצים את המתרגלים" אומרים הסטודנטים, "הם מלאי ביטחון עצמי, שולטים בחומר ומעבירים אותו בצורה מעניינת". רובם גם מנוסים בעמידה מול קהל, דבר הניכר בתרגולים, המוערכים לעתים יותר מההרצאות. בתרגולים שומעים דברים חדשים, מעבר למה שכתוב בספר הלימוד, ויש הרחבה והעמקה של החומר. דוגמאות המעוררות דיונים יכולות להיות הבסיס לתרגול שלם. אחת הסטודנטיות סיכמה ואמרה ש"הדרך הטובה ללמוד את החומר היא לקרוא את הספר ולבוא לתרגול".

תנאים ושירות: הקמפוס מצטיין, המזכירות – יום אסל, יום בסל

סטודנטית תיארה לנו התייחסות לא אדיבה שבה נתקלה בבואה לבקש עזרה מהמזכירות במחלקה. "נבחו עליי והביאו אותי לדמעות" היא מספרת. בכלל, היא אומרת, יש הרגשה כללית שלא נעים לבקש משהו מהמזכירות "ולמה צריך להיות לנו לא נעים? אנחנו משלמים על זה וזהו התפקיד שלה". סטודנטית אחרת הגדירה את המצב כתלוי במצב הרוח, "ביום לא טוב – לא להתקרב, ביום טוב – יהפכו עולמות בשבילך". נראה שרוב הימים אינם טובים: שירות המזכירות במחלקה קיבל ציון 1.6 בסקר שערכנו, הנתון הנמוך מבין המסלולים. על הקמפוס לא היה לסטודנטים הרבה מה להגיד, ולכן ניתן למספרים לדבר בעד עצמם: במדד שביעות רצון מהתנאים במקום נתנו הסטודנטים במסלול ציון 3.7, שבריר נקודה מעל הממוצע הארצי. גם ממיקום הקמפוס נראה שהם מרוצים: אותו הציון, אך הפעם המרחק מהממוצע הארצי (3.3) גדול יותר. השירות המינהלתי, לעומת זאת, מזדנב קרוב לתחתית רשימת המסלולים הפסיכולוגיים, עם ציון 2.6.

חברתי: "למי יש יותר גדול?"

התחרותיות קיימת במחלקה, אך אינה מתבטאת במעשים קיצוניים. גם כאן הדגישו באוזנינו שאין קריעת דפים מספרים (בכלל, נשאלנו, מה מקורו של הסיפור הזה?), ולא שמענו על אנשים המסרבים לתת לאנשים אחרים חומר שכתבו. התחרותיות במחלקה מתבטאת, כמו במקומות רבים אחרים, ב"השוואה עצמית תמידית" לאנשים אחרים. "כולנו חלק מזה," מציינת סטודנטית המסיימת את לימודי התואר הראשון, "תמיד שואלים זה את זה – כמה קיבלת? תמיד חשוב לקבל ציון גבוה לפחות מחבר אחד". נראה שיתר הסטודנטים מסכימים אתה: 51% דיווחו בסקר שחבריהם תחרותיים, מקום שני אחרי האוניברסיטה העברית.

אוניברסיטת באר שבע נחשבת לאחד המקומות היחידים בארץ שבהם יש הוויה סטודנטיאלית של ממש, וכפי שציינו, זה היה שיקול מכריע בעבור חלק מהלומדים במחלקה. ובהחלט, זהו המקום שבו קיים השיעור הגבוה ביותר של סטודנטים שתוארו כ"בליינים" (26%), והמסלול שבו מבלים עם המספר הגדול ביותר של חברים – 3 בשבוע, בממוצע (לשם השוואה, רק בעוד שני מקומות בילו עם שני חברים או יותר). לעומת זאת, במדד הגיבוש נתנו הסטודנטים ציון 2.4, נמוך באופן מפתיע (וזהה לזה של האוניברסיטה הפתוחה!). ייתכן פשוט שהחבר'ה מבלים עם תלמידי מחוגים אחרים.