תואר בהנדסת תעשיה וניהול – מכללת אריאל בשומרון

סגל בכיר, מגוון רחב של קורסים ורצון ללכת לקראת הסטודנטים – ובכל זאת, הסטודנטים חווים את רמת הלימודים כנמוכה מאוד, וגם מתארים רמת קושי נמוכה ביחס לשאר מסלולי תעו"נ (3.13, הנמוך ביותר בסקר שלנו, ורחוק מהממוצע של 3.5). המסקנה: המכללה מצפה מהסטודנטים שלה למעט מאוד (וגם דרישות הקבלה נמוכות מאוד יחסית), אבל הסטודנטים דווקא מצפים ליותר, עד כדי חרטה על הבחירה שעשו, כאשר הגיעו ללמוד כאן (המסלול קיבל את הציון הגבוה ביותר בין מסלולי תעו"נ, בשאלה עד כמה אני מתחרט שבאתי ללמוד כאן: 2.11 לעומת ממוצע של 1.84). בינתיים הם נהנים משני העולמות: מקטרים, אבל מרוויחים זמן פנוי וציונים על הכיפאק.

אקדמי: לפחות יש BSc

מכללת אריאל סוגרת את טבלת הדירוג מבחינת הפן האקדמי. המסלול לתעשייה וניהול קיבל ציון 50, הנמוך ביותר בין מסלולי תעשייה וניהול (בהשוואה עם ציון 55 למכללת רופין). רק כ-20% בחרו להגיע לכאן בגלל איכות הלימודים (הנמוך ביותר בין כל מסלולי תעו"נ), והרוב הגיעו לכאן כבררת מחדל, משיקולי מרחק או תנאי קבלה. ובכל זאת, מי שהגיע מעוניין לקבל תמורה. אז מה המקום מציע מבחינת לימודים? המרצים מגיעים לכאן, לדברי הסטודנטים, מאוניברסיטאות חיפה, בר אילן, בן גוריון ומהטכניון, ובמסלול זה לא נתקלנו בבעיה שהפריעה במסלולים אחרים במכללה: מרצים שאינם שולטים בעברית. לעומת זאת: "שמעתי על מקומות שבהם השיעור נגמר בציפייה לשיעור הבא," אמר לנו סטודנט, "כאן השיעור מתחיל בציפייה לסופו". הסטודנטים מספרים על מרצים לא ברורים (בסר התקבל ציון 3.3 מתוך 5 לבהירות הסברים, מתחת לממוצע בתחום).

רוב התלמידים נאלצים ללמוד בעצמם מספר הלימוד. "אפילו עדיף לא לבוא להרצאות, המרצה מתבלבל ומבלבל, הספר מסודר וברור יותר". בצד החיובי, חייבים לציין שסגל המרצים של הנדסת תעו"נ באריאל הוא בין הבכירים ביותר שמצאנו (ומפגר רק אחרי אוניברסיטת תל אביב ובן גוריון), וגם מגוון קורסי הבחירה רחב בצורה יוצאת דופן (27 קורסים, כמו באוניברסיטת בן גוריון). במכללות אחרות נהוג לכנות את המתרגלים "המרצים האמיתיים". בחוג לתעשייה וניהול באריאל, אלה אכן, פעמים רבות, המרצים האמיתיים. מבלבל? גם את הסטודנטים. "הגענו לתרגולים וראינו את המרצים. שמענו שוב את אותה ההרצאה, באותו הסגנון ועם אותם ההסברים". אולי ההוראה לא משהו, אבל לפחות הכוונות, כך נראה, טובות: היחס של המרצים לסטודנטים תואר כמעולה: "יש כאלה שאפשר לטפוח להם על השכם, אבל ממש חזק" אמרו לנו. באופן ייחודי למכללות בארץ, במחלקה קיים פורום מיוחד, וראש המחלקה מנהל פגישות שוטפות (שבהן הוא שומע דווקא תלונות על העלאת רמת הקושי בלימודים) עם נציגי הסטודנטים מכל שנתון, אחת לכמה שבועות. ציון הנגישות של המרצים בסקר הוא מכובד, ועומד על 3.8 – מעל האוניברסיטאות, אם כי מתחת לרוב המכללות.

הסטודנטים אמנם התלוננו בפנינו על עלייה בעומס הלימודים וברמת הקושי של המבחנים, אך נראה שהם פשוט התרגלו לחיים קלים לפני ה-BSc; גם עכשיו הם לומדים פחות מסטודנטים אחרים בתחום: 6.5 שעות לשבוע בבית (לעומת ממוצע של כ-8.5 שעות), ומקבלים ציונים גבוהים יחסית לתחום. שמענו ששיטת הלימוד המועדפת היא ללמוד היטב מספר הלימוד יום אחד לפני המבחן, ולצפות לציון ממוצע של 80; בנוסף, אפשר להיות רגועים, כי פקטורים מחולקים כאן ביד נדיבה. רמת האתגר האינטלקטואלי מאכזבת ביחס למסלולי תעו"נ אחרים (3.1, מקום שני מהסוף), ונראה שתואר ה-BSc החדש, שהעלה את רמת הדרישות, לא עשה די כדי לייצר מקום עם לימודים איכותיים ומאתגרים. אולי, עם הזמן והניסיון, נראה רצון לספק את הסטודנטים, שלא מתבטא רק בנגישות ובפקטורים, אלא גם בלימודים ברמה גבוהה יותר.

השנים האחרונות (מאז תשס"ג) היו דרמטיות לכל הלומדים כאן: המועצה להשכלה גבוהה אישרה תואר BSc לבוגרי המסלול, וזהו שיפור ניכר בעבור סטודנטים חדשים. אבל סטודנט שחווה את המעבר במהלך לימודיו תיאר חוויה של "שפני ניסיון, רק בלי הקטע שהורגים אותנו בסוף". בשנה ד' הייתה הפתעה מרגיזה, בדמות צורך "לדחוף" עוד כמה קורסים, כדי להימנע מתשלום על שנת לימוד נוספת. לנו נראה שההקרבה שווה כדי לקבל תואר מבוקש יותר; בכל מקרה, המצב ישתפר ודאי בשנים הבאות, ואת עיקר ההקרבה עשו כבר הסטודנטים הנוכחיים. יוקרת המסלול גם היא צפויה לעלות בעקבות השינוי; כרגע המסלול המקומי זוכה לציון 38 מתוך 100, לא גבוה, אבל מכובד בהשוואה למכללות אחרות בתחום. כאן נדרש מהסטודנטים ללמוד 12 נקודות אקדמיות של מקצועות "כלליים", הכוללים בין היתר מקצועות במורשת ישראל, מוזיקה, אומנות וכדומה.

תנאים ושירות: גם ראש המחלקה מתלונן על הקפיטריות

המזכירות של המסלול באריאל יצאו טוב בסקר שלנו, כשהן מדורגות במקום השני עם ציון של 3.5 בשאלת שביעות הרצון משירותי המזכירות. זאת, למרות בעיה של זמינות שתוארה באוזנינו. בקטגוריית "זמינות" חזקים דווקא המחשבים ומכונות הצילום, עם ציון 3.8, שוב מקום שני בסקר של מסלולי תעו"נ. לעומת זאת, שאר התנאים בקמפוס אינם מהמוצלחים. אף על פי שזהו "מקום בהתפתחות ובתנופה אדירה", יש עדיין תלונות כשנקודת התורפה המרכזית שהוזכרה היא הקפיטריות ("יקרות, אין מבחר"). ראש המחלקה, אגב, מסכים עם הנאמר לגבי הקפיטריות.

לימודי הנדסה מתקיימים בקמפוס העליון הישן של המכללה, המתאפיין במבנים לא מטופחים ולא נוחים. במקום לשפץ את הבניינים הישנים, בונים כאן חדשים. בתצפית שלנו התרשמנו שנוף ודשא אמנם יש, אבל מקום לזוז בכיתות – ממש לא (הציון תנאי הלימוד נמוך – ). לשם השוואה, במסלול המקביל ברופין נתנו 3.7. נקווה שהתנופה האדירה תשפר את המצב בעתיד.

חיי חברה: מה זה?

"אין הווי סטודנטיאלי צעיר" מספר תלמיד מהמסלול, אולי מפני שאין באריאל מקומות בילוי, ואגודת הסטודנטים לא ממש חשה צורך להשלים את החסר (ציון 2.6 לתפקוד האגודה בסקר, נמוך מאוד). התחליף היחיד שעליו שמענו הן "מסיבת מעונות", כלומר, כל יום (בתורנות שבועית) הולכים לשתות קפה עם עוגיות בקרוון של סטודנט אחר. אין בזה די כדי ליצור אווירה חברתית, והציון במדד גיבוש בסקר הוא 3.3, פחות מאשר במרבית המסלולים בתעשייה וניהול. "משעמם מאוד" סיכמה סטודנטית את המצב בשטח.

יתרונו של המקום הוא היעדר תחרותיות ( רק כ-15% של חברה "תחרותיים" מול ממוצע של כ-25%). פירוש הדבר, העברת חומר חופשית בין הסטודנטים ומיעוט יחסי של חברה "חרשנים". הסטודנטים מציינים גם שאין קבוצות חברתיות נפרדות של דתיים ושל חילוניים, או אפילו של בני מיעוטים. כולם, פחות או יותר, ביחד, ופחות או יותר לחוד. בניגוד לסטיגמה, לא רק מתנחלים בוחרים ללמוד תעשייה וניהול באריאל, אבל הם אכן תופסים שיעור ניכר מהלומדים במסלול זה. גם שיעור הדתיים במסלול גבוה, יחסית למוסדות חילוניים (אך נמוך בהשוואה למקומות כמו בר אילן או מכון לב).