למרות שביתות הרופאים הרבות, ועל אף הדיווחים הבלתי פוסקים על ההשקעה העצומה, השעות השוחקות והשכר המגוחך עמם נאלצים הרופאים להשלים, החלוק הלבן והסטטוסקופ ממשיכים להלך עלינו קסם. לראשונה בעשור האחרון, חזרו השנה לימודי הרפואה לככב בראש מצעד מקצועות הלימוד המבוקשים במיוחד. מי יודע? אולי זה החינוך מהבית (כי אין בעולם אהבה כמו האהבה של אם פולנייה לבנה הרופא), אולי המוניטין, ואולי – אנו מקווים – תחושת השליחות, שדוחפות את המועמדים ללימודים לעבר הפקולטה לרפואה.

קבלה

הקבלה לבית הספר לרפואה היא אתגר גדול. למעשה, המועמדים לרפואה נבחרים למסלול ישיר, יחיד במינו, לדוקטורט. הליכי המיון משתנים מעט ממוסד למוסד, אך בדרך כלל נדרש המועמד להציג גיליון ציונים עוצר נשימה, ואחריו לעבור ראיונות אישיים. סטודנטים רבים לרפואה טענו באוזנינו, שהקבלה ללימודים היא המכשול הגבוה ביותר שיהיה על הסטודנט לעבור בדרכו אל התואר, מאחר שהלימודים עצמם אינם קשים במיוחד; הם דורשים זיכרון טוב ונכונות להשקיע, שכן יש מסות של חומר לשנן – רמת הלימודים (עומק, מידת הפשטה) איננה חריגה, וסטודנטים מעטים מאוד נושרים מלימודי רפואה. אין פירוש הדבר שכל אחד יכול ללמוד רפואה, אבל כמעט כל האנשים המוכשרים ובעלי המוטיבציה שהצליחו להתקבל, יסיימו את לימודיהם בהצלחה. יש שני סוגי ראיונות – ריאיון "מקבל" (בבאר שבע, והחל משנה, כנראה גם בתל אביב) וראיון "דוחה" (בשאר בתי הספר). רופא בכיר שמלמד באחד מבתי הספר לרפואה, הסביר את ההבדלים בתהליך הקבלה: בריאיון דוחה, ההישגים הגבוהים (בגרות, פסיכומטרי) הם תנאי סף לצורך קבלה לראיון אישי. הרעיון הוא, שכל מי שמגיע לראיון, הוא (או היא) בעלי כישורי למידה, ומטרת הראיון "הדוחה" לזהות מאפייני אישיות בעייתיים באופן חריג (לכן בוועדת הקבלה יושבים פסיכיאטר — יו"ר, פסיכולוג ואיש סגל).

בבאר שבע הראיון הוא "מקבל", כלומר – מאפייני אישיות הם מרכיב שיכול גם לשחק לטובת המועמד, ומחפשים את המועמדים בעלי האישיות המתאימה. בבאר שבע פועלות שתי ועדות סינון, הראשונה בוחנת את אישיות המועמד ומסננת כ 9- מכל 10 מועמדים. בוועדה השנייה יחס הניפוי הוא בין 1:2 ל- 1:3 . ונניח שהתקבלתם לכל אחד מארבעת בתי הספר לרפואה, איזה מהם תעדיפו? אגדה אורבנית מספרת על ארבעה סטודנטים לרפואה שיושבים בחדר  המיון, כשלפתע מכניסים על אלונקה אדם במצב של מוות קליני. הסטודנט מהטכניון ניגש למכשירים, בודק אם הם עובדים, מסובב את הכפתורים, מביא מברג ומפרק את מה שנחוץ. הסטודנט מירושלים רץ בכל כוחו לספרייה לקרוא מה מצאו במחקרים האחרונים על הצלת חולים. הסטודנט מבאר שבע אוחז בידו של האיש, ומנסה להרגיע ולעודד אותו, ורק הסטודנט מתל אביב נשען על החלון ומעשן. "בוא תעזור" הם פונים אליו, "עזבו, כבר נבחנתי על זה", הוא משיב. בהמשך הפרק אנו מתארים בהרחבה את בתי הספר, ומתברר שיש גרעין אמת מאחורי המעשייה.

מה לומדים?

לימודי רפואה מתחלקים לשלושה חלקים: פרה-קליניים, קליניים וסטאז'. תקופות לימודים אלה שונות באופיין ובאופי דרישותיהן מן הסטודנטים. השנים הפרה-קליניות אלה הן שלוש השנים הראשונות ללימודים. בשנים הפרה-קליניות לומדים הסטודנטים לרפואה לקראת קבלת תואר ראשון במדעי הרפואה, כאשר חומר הלימודים תיאורטי כמעט לחלוטין. מאחר שהלימודים בשנים הפרה- קליניות תיאורטיים באופיים, לא כל המרצים הם רופאים; חלקם חוקרים המתמחים בתחום הלימוד הספציפי (למשל, גנטיקה או מיקרו-ביולוגיה), ואין להם כל ניסיון מעשי ברפואה. באופן כללי, הסטודנטים לרפואה באוניברסיטאות השונות טוענים שלשם צליחת השנים הפרה-קליניות, דרושים בעיקר זיכרון טוב ונכונות להשקיע. הלימודים דורשים אמנם חשיבה והבנה, אך הם דורשים גם — אפילו בעיקר — שינון בעל פה של תהליכים פיזיולוגיים, רשימות ארוכות של אנזימים ושל הורמונים, ושלל מושגים בלטינית מדוברת. כמו בתחומים רבים אחרים, השנה הראשונה של לימודי הרפואה מורכבת ברובה ממקצועות יסוד (למשל: אנגלית מדעית, סטטיסטיקה, כימיה, פיזיקה, ביולוגיה ומתמטיקה), וכמה תחומים הקשורים לרפואה (כגון אנטומיה).

בשנים ב' ו-ג' מתחילים ללמוד מקצועות ספציפיים יותר – ביוכימיה, פתולוגיה, אנטומיה, מיקרוביולוגיה, לימודי רפואה אימונולוגיה, פרמקולוגיה. הלימודים כוללים גם מעבדות רבות בנושאים השונים. בניגוד לכמה תחומי לימוד אחרים, מערכת השעות ברפואה מוכתבת למדי, כאשר לכל אורך השנים הפרה-קליניות יש מספר מצומצם מאוד של קורסי בחירה בעלי שמות ארוכים (ומאיימים לעיתים): למשל, ביולוגיה מולקולרית של פרוקריוטים כבסיס להנדסה ותרפיה גנטית. בדרך כלל, הסטודנטים בשנים הפרה-קליניות אינם באים במגע עם חולים בשר ודם; אך בשנה-שנתיים האחרונות ניתן לראות בבירור מגמה של ניסיונות של בתי הספר לרפואה בארץ לחשוף את תלמידיהם לפן הקליני של עבודת הרופא. אוניברסיטת בן גוריון, שהייתה החלוצה בתחום זה (שמענו ביקורת על כך ש"מכניסים ילדים בני 20-18 למחלקות"), משלבת את הסטודנטים שלה בעבודה במרפאות קהילתיות מתחילת לימודיהם, בעוד בטכניון ובאוניברסיטת תל אביב עוברים הסטודנטים "קורסי חשיפה". כיום, האוניברסיטה העברית נותרה המוסד היחיד (למיטב ידיעתנו) שבו המיתוס הידוע של "החולים היחידים שתראו הם הגופות" ממשיך להתקיים.

על החיים ועל המוות

מישהו הזכיר גופות? נתיחת המתים היא שלב חיוני בלימודי הרפואה, והיא מפגש בוטה עם מהותה של הרפואה כתחום שעוסק בחיים ובמוות. לרוב מתחילים הסטודנטים להיכנס לחדרי הנתיחה בשנה השנייה ללימודיהם. הסטודנטים ששוחחנו איתם ציינו שהמפגש הראשון עם הגופות מעורר תחושות חרדה ומתח, אבל הרגשות העזים חולפים בתוך כמה ימים (או שבועות), ומתחלפים בגישה עניינית, מעשית, הרואה את תכליתה של הנתיחה כאמצעי שאין לו תחליף בלימודי האנטומיה: "אתה לומד להתייחס אליהן (הגופות) כמו אל בובה". כאן מתחילים הרופאים-לעתיד לפתח את החיץ הרגשי בינם לבין עבודתם. בלי אותה המחיצה הרגשית לא יוכלו לטפל בקור רוח בפצועי תאונת דרכים שמגיעים לחדר המיון, לנתח חיילים שותתי דם שרכבם עלה על מטען, או לבצע פעולות החייאה בשעת התקף לב. המחיצה הרגשית היא זו שמגוננת על הרופא, ומאפשרת לו לטפל באופן מקצועי וענייני גם במצבים קשים ביותר, אבל יש לה מחיר: השעות הרבות שהסטודנטים נמצאים בחדרי הדיסקציה (נתיחת גופות) עם סטודנטים עמיתים, לרוב בלי ליווי של רופא בכיר, מביאות לכך שההתנהגות של אחדים מהם – איך נגיד את זה בעדינות -לא תמיד עומדת בסטנדרטים המקצועיים והאנושיים, מה שמפריע לכמה מעמיתיהם ללימודים. השנים הקליניות כדי לעבור לשלב הבא — השנים הקליניות — צריך הסטודנט לרפואה לסיים את השנים הפרה-הקליניות בממוצע של כ 70- .

הסטודנטים, ברובם המוחלט, עומדים ברף זה. כמו התקופה הפרה-קלינית, גם התקופה הקלינית נמשכת שלוש שנים. תחילת השנים הקליניות בקורס אינטגרטיבי, העוסק במחלות על פי מערכות הגוף השונות, ומעניק ללומד מיומנויות קליניות. לאחר מכן, מתפצלים הסטודנטים לקבוצות קטנות (כ 6- עד 10 סטודנטים), ומתחילים לנדוד בין המחלקות השונות בבתי החולים ובמרפאות הקהילתיות. שם הם משתלבים אט-אט בעבודה הרפואית ולומדים לבצע הליכים שונים  בעצמם- לקבל חולים, לקחת בדיקות דם, להכניס עירויים, לסייע בניתוחים וכיוצא בזה. נאמר לנו שמה שיפיק הסטודנט מההתנסויות המעשיות בשנים הקליניות, כמו גם בסטאז' שיבוא אחריהן, תלוי מאוד במוטיבציה שלו ובנכונותו להשקיע. מי שישקיע – ירוויח. בצד הלימודים המעשיים, ממשיכים הסטודנטים את גם לימודיהם התיאורטיים. עתה הם לומדים מפי הרופאים-הפרופסורים בבתי החולים שבהם הם נמצאים, נוכחים בהרצאות, קוראים קריאה מודרכת וכותבים עבודות סמינריוניות. כמו כן, במהלך השנים הקליניות נדרשים הסטודנטים להגיש את עבודת הדוקטורט שלהם, עבודת גמר מחקרית, שנעשית בהשגחתו של אחד הפרופסורים.

הסטאז'

תקופת הסטאז' של סטודנטים לרפואה נמשכת שנה אחת, שבה הם מבלים חודש עד שלושה חודשים במחלקות בית החולים, לפי חשיבותן היחסית – שלושה חודשים ברפואה פנימית, שלושה חודשים בכירורגיה, חודשיים ברפואת ילדים וכו'. שלושה חודשים מתוך שנה זו נתונים לבחירת הסטודנט, שרשאי להחליט באיזו מחלקה-  או מחלקות – יבלה אותם. בסיום הסטאז' עובר הסטודנט בחינת הסמכה, שבמהלכה הוא עובר מעין "תחנות" שבהן הוא נדרש לאבחן ולטפל בחולים. גם בבחינה זו שיעור הנכשלים נמוך ביותר. לבסוף — לא ייאמן ממש — יקבל הסטודנט חודש חופש, פרס על כך שהתאמץ והתקבל למועדון הרופאים.

ההתמחות

לאחר שבע שנות לימודים מקבל סוף-סוף הסטודנט לרפואה תואר דוקטור, והוא רשאי עתה לעסוק ברפואה. אך כמות הידע ברפואה המודרנית עצומה וגדלה בלי הרף, וטכניקות הטיפול מגוונות ומשתנות. אדם אחד אינו יכול להשתלט על כל התחומים; לכן, לכל תחום ברפואה יש רופאים המומחים לו, ולו בלבד ( 56 תחומים שונים מוכרים כיום להתמחות על ידי משרד הבריאות). אם הרופא המתחיל אינו רוצה לבלות את חייו כרופא משפחה (ואפילו בתחום זה יש התמחות כיום, אם כי היא אינה מחייבת), עליו לבחור תחום התמחות, להתקבל אליו, ולהקדיש עתה ארבע-שבע שנים נוספות מחייו להתמקצעות בתחום זה. התחומים מגוונים: נוירולוגיה, קרדיולוגיה, גינקולוגיה, אימונולוגיה, פרוקטולוגיה, רפואת עור, אף-אוזן-גרון, מחלות זיהומיות, כירורגיה, רפואת ילדים, פסיכיאטריה, והיד עוד נטויה… כמובן, יש התמחויות מבוקשות יותר ומבוקשות פחות, והתחרות על ההתמחויות היוקרתיות יותר עשויה להיות קשה. הרופא המתמחה נמצא במעמד של מתלמד במשך חמש שנים נוספות, ובסיומן יעבור בחינת הסמכה. לאחר מכן ייקרא רופא מומחה, והאחריות להמשיך ולהתעדכן בידע שמתחדש בלי הרף תהיה נתונה בידיו.

במה עובדים?

חיי הרופא הצעיר – או הלא כל כך צעיר, אחרי השנים הרבות שהשקיע בלימודים — אינם קלים. עבודת הרופא כולה אמנם להיות מתגמלת ומספקת במיוחד, אך בלי ספק מדובר בעבודה קשה ושוחקת; המגע עם החולים ועם אנשי הצוות הרפואי מעייף, ושעות העבודה ארוכות. את דרכו המקצועית יתחיל הרופא בעבודה בבתי החולים, שם יידרש לעשות משמרות ארוכות, ביום, בלילה ובסופי השבוע. ההשקעה הרבה תזכה אותו (ולעיתים גם את הרופאים הוותיקים יותר) במשכורת של כ ₪5000- בחודש (כולל תוספות). מטרתו של כל רופא מתחיל היא להתקדם בסולם הדרגות במחלקה, ולצבור לו שם ומוניטין שיאפשרו פתיחה של קליניקה פרטית, שם יוכל לגבות סכומי כסף גבוהים בהרבה בעבור שירותיו. אופציה אחרת היא לשלב עבודה מעשית עם עבודה במחקר, ואולי עם הוראה בבתי הספר לרפואה בארץ. בכל דרך שיבחר, יהיה על הרופא ללמוד ולהתעדכן בלי הרף בתגליות האחרונות בתחומו; סיכוייו של רופא להגיע לרווחה כלכלית לפני גיל 40 קטנים מאוד.