בעוד שהמכללות האזוריות התפתחו מתוך רצון לתת מענה לצורך הציבורי בהגדלת הנגישות של תושבי הפריפריה להשכלה גבוהה, התפתחו המכללות הפרטיות כדי לתת מענה לצורך ספציפי הרבה יותר – לימודי משפטים במסגרת לא-אוניברסיטאית. באותם ימים של ראשית שנות התשעים היו דרישות הקבלה בפקולטות למשפטים גבוהות ביותר, ומספר רב של מאוכזבי פסיכומטרי בחרו ללמוד את המקצוע בחו"ל. וכך, מכמה "בנים של" שלא התקבלו לאוניברסיטה, קמה תעשיה גדולה ומשגשגת.

בישראל פועלות כיום שמונה מכללות פרטיות, וניתן לחלק אותן לגדולות, מתמחות ומכללות לתואר שני. ארבעת המכללות הגדולות הן המכללה למנהל, מכללת נתניה, המרכז הבינתחומי בהרצליה והקריה האקדמית. הן מתאפיינות בקמפוס גדול ומפואר, מספר רב יחסית של מסלולי לימוד (כולל תוכניות לתואר שני) ואלפי סטודנטים. הסוג השני הוא שתי המכללות המתמחות- שערי משפט, המכללה למשפטים ברמת גן. אלו מלמדות אך ורק משפטים, הן אינן מציעות תארים מתקדמים, והקמפוס שלהן אינו גדול מבית ספר תיכון.

הסוג השלישי הוא מכללות המלמדות רק תארים שניים- מכון לנדר ומכון שכטר שניהם בעלי אוריינטציה ללימודי יהדות ואינם מציעים לימודי תואר ראשון (ולכן לא נסקרו על ידינו). אגב, הכינוי 'מכללות פרטיות' הפך להיות שגור מאד, ולכן גם אנחנו משתמשים בו כאן, אך הוא איננו מדוייק. כל המכללות ה'פרטיות' הן עמותות שלא למטרת רווח, ולכן הן אינן בבעלות אף אדם- זאת בניגוד לשלוחות של האוניברסיטאות הזרות שרובן דווקא כן חברות בע"מ.

אוניברסיטאות מול מכללות

כיום, מלמדות המכללות הפרטיות מקצועות מבוקשים אחרים לצד לימודי המשפטים – למשל מנהל עסקים , מדעי ההתנהגות , או מחשבים . לא זה המקום לחפש לימודי פילוסופיה או ארכיאולוגיה: הסטודנטים במכללות הפרטיות משלמים שכר לימוד כפול (ולעתים כמעט משולש) משכר הלימוד באוניברסיטאות ובמכללות האזוריות, ומשלמים אותו עבור לימודים מעשיים, שיביאו תוצאות בשטח. תנאי הקבלה למכללות הפרטיות משתנים מאד ממקום למקום: המרכז הבין-תחומי בהרצליה, למשל, דורש ציוני פסיכומטרי שאינם נמוכים בהרבה ממה שדורשות האוניברסיטאות; מכללות אחרות דורשות בעיקר חשבון בנק. התנאים הפיזיים והשירות המנהלתי במכללות הפרטיות נוטים להיות טובים יותר מאשר במכללות שבחסות אוניברסיטאית , במכללות הטכנולוגיות ובאוניברסיטאות , אם כי דבר זה אינו נכון בהכרח עבור כל מכללה ומכללה.

הסטודנטים

בניגוד לתמונה המקובלת, הסטודנטים במכללות הפרטיות אינם דווקא ילדי עשירים מפונקים, שבחרו בדרך הקלה לעשות תואר. למעלה מ-70% מהם עובדים, ועוד 10% מחפשים עבודה – במובן זה, הם שניים רק לסטודנטים של האוניברסיטה הפתוחה. כ-60% מהם מחזיקים רכבים, לעומת כ-55% מבין הסטודנטים במכללות האזוריות. במדדים של עומס הלימודים, נמצאים הסטודנטים של המכללות הפרטיות במקום הרביעי – אחרי תלמידי הטכניון, האוניברסיטאות והמכללות הטכנולוגיות, אך לפני תלמידי המכללות האזוריות שאינן טכנולוגיות.

עם זאת, חייבים להודות שאכן ישנם הבדלים בין הרכב הסטודנטים במכללות הפרטיות להרכב הסטודנטים ברוב מוסדות הלימוד האחרים. אוכלוסיית הסטודנטים של המכללות הפרטיות הומוגנית מאד ביחס למוסדות האחרים: כ-90% מהם ילידי הארץ, ולמעלה מ-95% מהם יהודים. רובם המכריע – כ-70% – גרים עם הוריהם. 35% מתוכם מתארים את עצמם כ"צפונבונים", ואולי הם צודקים – גם חבריהם מרבים לתאר אותם כך; 27% מעידים על עצמם שהם אופנתיים, ולגבי הנתון הזה גם אנחנו יכולים להעיד – הם צודקים, ועוד איך הם צודקים.

השירות והיחס

בהתחשב בסכומי הכסף שהם משלמים, ציפינו שהסקר שערכנו יראה ששביעות הרצון של הסטודנטים במכללות הפרטיות מהשירות האקדמי והמנהלתי שהם מקבלים גבוהה במיוחד – ולא כן הוא. למעשה, המדד היחיד בו הביעו הסטודנטים את שביעות הרצון הגבוהה ביותר הוא המדד שמתייחס לתנאים הפיזיים שמציע המוסד, בו קיבלו המכללות הפרטיות מהסטודנטים שלהן ציון של 4 מתוך 5.בשאר המדדים – מידת העניין בהרצאות, הנגישות של המרצים, השירות המנהלתי, וכו' – קיבלו המכללות הפרטיות ציונים בינוניים-גבוהים, אך לא מעבר לכך. לדעתנו, תוצאות אלו כנראה נובעות מרמת הציפיות הגבוהה יותר של הסטודנטים: כאשר שכר הלימוד גבוה כל כך, הסטודנטים מצפים לקבל את המרצים הטובים ביותר ואת השירות הטוב ביותר שכסף יכול לקנות.

למשל, במכללה למנהל בראשון לציון דיברנו עם סטודנט שהתלונן על כך שההליך הביורוקראטי הדרוש לשינוי התאריך של מבחן כלשהו ארוך ומייגע. אכן בעיה מצערת; מעניין לחשוב מה היה סטודנט זה אומר על איכות השירות במוסדות לימוד ציבוריים, בהם התהליך הביורוקראטי לשינוי תאריך המבחן אינו תהליך ארוך, וגם אינו תהליך קצר – הוא פשוט אינו קיים.