בישראל פועלות 10 מכללות המעניקות תואר בהנדסה, מתוכן 6 שמעניקות רק תארים טכנולוגיים. מכללות אלו כללנו בקטגוריה מיוחדת של מכללות להנדסה כיוון שיש להן כמה מאפיינים משותפים (למשל אחוז סטודנטיות נמוך במיוחד). כמעט כל המאפיינים שאנו מתארים למכללות אלו נכונים גם לבתי הספר להנדסה במכללות האזוריות הציבוריות (כגון אלו ברופין או כנרת) אבל במכללות אלו קיימים גם חוגים למדעי החברה שמשנים מאד את אופי הקמפוס.
עומס הלימודים במכללות הטכנולוגיות הוא הגדול ביותר מבין המוסדות הלא-אוניברסיטאיים. הסטודנטים מקדישים כ-10 שעות שבועיות מעבר למערכת השעות ללימודים, רק מעט פחות מתלמידי האוניברסיטאות. חתך האוכלוסייה במכללות הטכנולוגיות שונה מזה שברוב מוסדות הלימוד, ומזכיר בעיקר את הטכניון: המרצים במכללות הטכנולוגיות מקבלים ציונים נמוכים למדי, הן מבחינת טיב ההוראה שלהם והן מבחינת הנגישות שלהם (בשני המקרים – מקום שלישי מהסוף). שביעות הרצון מהתנאים הפיזיים במוסדות נמוכה גם היא, ואת חוסר שביעות הרצון משירותי המנהלה כבר הזכרנו;
בדירוג, קבל השירות המנהלתי ציון של 3.2 מתוך 5 – מקום שלישי מהסוף. לסיכום, כששאלנו את הסטודנטים במכללות הטכנולוגיות אם היו ממליצים לחבריהם לבוא ללמוד באותו מוסד קיבלנו את הדירוג הנמוך ביותר מכל סוגי מוסדות הלימודים – 3.5 בלבד. רוב המכללות הטכנולוגיות החלו את דרכן כבתי ספר מקצועיים, ובמקרה הטוב העניקו לבוגריהן תואר הנדסאי. במהלך שנות ה-90 הן קיבלו בהדרגה הסמכה כמוסד אקדמי והורשו לתת תואר ראשון. בשנים הראשונות הן העניקות תואר B.Tech – "בוגר בטכנולוגיה" שנחשב נחות אולם בשנות ה-2000 הן בהדרגה שידרגו את התואר שלהן וכיום הן מעניקות תואר B.Sc – "בוגר במדעים", שהוענק בעבר ע"י האוניברסיטאות והטכניון בלבד. מבין השניים, תואר B.Sc הוא היוקרתי יותר, ומאפשר להמשיך ללימודי תואר שני ללא צורך בהשלמות קורסים.
