כדיסציפלינה אקדמית, כלכלה עוסקת במציאת הדרך היעילה ביותר להקצאת כספים ומשאבים בחברה; כלכלנים הם האנשים שעוסקים בנושאי כגון מדיניות תקציב, השקעות, מימון, תוכניות עסקיות, דיווחים פיננסיים. לימודי הכלכלה מתאימים לאנשים האוהבים לעבוד עם כסף, והם מסלול מצוין שכדאי להישאר בו: בשנת 2009, שישה מתוך עשרת השכירים העשירים בישראל היו כלכלנים בהכשרתם.
כידוע, הכלכלה המודרנית מתבססת על חוקי ההיצע והביקוש. באופן אירוני, דומה שתחרות אכזרית במיוחד מתנהלת על התואר בוגר בכלכלה. הביקוש ללימודי כלכלה גבוה מאוד, וההיצע מוגבל, ולכן המאפיין הבולט ביותר של לימודי הכלכלה ברוב מוסדות הלימוד בישראל (בפרט באוניברסיטאות) הוא מדיניות סינון אגרסיבית, המופעלת על הסטודנטים בשנה א'.
בכל האוניברסיטאות, וברבות מהמכללות, משמשים קורסי המבוא בכלכלה מחסום המכשיל שיעור ניכר של הסטודנטים. מנתונים שאספנו עולה, כי הבדיחות המקאבריות, על כך שרק חצי מהסטודנטים לכלכלה המתחילים את שנה א' מגיעים לשנה ב', אינן רחוקות מהמציאות, ולעתים המציאות קשה אפילו יותר (בחיפה ובבן גוריון, למשל).
אז מה קשה כל כך? אף על פי שכלכלה מוגדרת לרוב כחלק ממדעי החברה, מדובר במקצוע עתיר מתמטיקה ברמות גבוהות, לפחות בשלב הלימודים האקדמיים. העבודה בשטח היא סיפור שונה; מי שקיבל את התואר ואינו מעוניין לעסוק בתחומי מחקר כלכלי, או מימון, יגלה במקום העבודה תוכנות מחשב, שישמחו לבצע בעבורו את החישובים המתמטיים.
אך בדרך לקבלת התואר, מועמדים רבים, שחשבו כי יעסקו בנושאים חברתיים או ניהוליים, מגלים כי הדרישה הבלתי מתפשרת לפתור משוואות עם עשרות נעלמים (בלי לבצע אף שגיאת חישוב) היא מעל ליכולתם. הקושי רב עוד יותר בשל היא הקפדנות, הקטנונית לעתים, שבה נבדקות הבחינות; בשום מקצוע אחר לא שמענו תלונות רבות כל כך על בחינות לא הוגנות.
