תקשורת הוא מקצוע חדש בעולם האקדמי. החוגים הותיקים הוקמו באוניברסיטאות בשנות התשעים. המכללות לא מפגרות ומרביתן הציעו כבר בשנות ה-2000 מסללי לימוד דומים. הלימודים הם כמעט תמיד דו חוגיים, נמשכים שלוש שנים ומקנים תמיד תואר B.A.

בשנה הראשונה לומדים את היסטוריה והתיאוריה של התקשורת. הלימודים מאד לא תכליתיים.  כמה מן המרצים ממש לא מעודכנים. השטח מאוד דינמי ואלה שמלמדים היום נעצרו בהיכרות שלהם עם שטף החידושים. כאיש תקשורת שעבד כבר שתים-עשרה שנים בעתונות ובטלוויזיה נאלצתי לשמוע הסברים כיצד עיתונאים חושבים וכיצד נראתה התקשורת בשנות ה – 70. בקושי התאפקתי שלא לתקן את דבריהם (מרצים לא אוהבים ביקרות, זה עלול להוריד את הציון). החוקרים עוסקים בתחומים אקדמיים שרובם אינם שייכים לזרם המרכזי של ההתרחשויות.

בשנות הלימוד הבאות ניתנים קורסים וסדנאות, סטטיסטיקה וכלים במידענות. הרוב הם קורסי בחירה למשל תקשורת וטרור, תקשורת ומיגדר, שיווק, פירסום יחסי ציבור ועד.

לימודי התקשורת נותנים נקודת פתיחה לא רעה אבל גם לא הכרחית. זוהי עוד נקודת זכות בהשכלה והכישורים של העיתונאי. התואר תורם במיוחד לעיתונאים מתמתחים. הכתב הכלכלי חייב להיות בעל תואר בכלכלה. ההשכלה במקרה זה היא תנאי הכרחי כדי להבין את עולם התוכן בו הוא עוסק. עיתונאי ותיק ציין שמניסיונו אין כל קשר בין תחום הלימוד לבין התכונות האנושיות והמקצועיות של העיתונאי.  תואר הוא מפתח כאשר מתחילים לעלות בסולם.

ההתחלה שלו היתה בעיתון נוער ועיתון סטודנטים. אחר כך הוא עבד ברדיו מקומי. 'אתה צריך לדחוף עם המרפקים להראות מה אתה מסוגל לעשות'. בהמשך הוא עבד בערוץ טלוויזיה ארצי במגוון תפקידים. רק אחרי שתים עשרה שנים של עבודה בשטח החליט להרחיב אופקים וללמוד באוניברסיטה תקשורת, קולנוע ומשפטים. בשנים הבאות הוא הקים משרד עצמאי של יחסי ציבור ודוברות.

מי מתאים ללמוד ולעסוק בתקשורת?

תקשורת ועיתונאות אינם עיסוקים 'רגילים'. יש הרואים בהם מקצוע ואפילו 'שליחות חברתית'  התכונות שנחוצות לאיש תקשורת – אינטואיטיבי, סקרן, בעל כושר ביטוי מילולי מעולה בעל-פה ובכתב. עיתונאי צריך להיות ממש 'מורעל' – עם צורך לספר כל הזמן לכולם. נחוצים גם יחסי אנוש טובים, יכולת מכירה וכישורים ליצור במהירות 'כימיה' עם אנשים.

זהו מקצוע תחרותי מאוד. למצוא מקורות, להקדים כתבים אחרים בדרך אל הסיפור, להילחם על בלעדיות. לצד כל אלה נחוצה כמובן יכולת לקבץ ולערוך את כל הפיסות לכלל ידיעה מאורגנת ובעלת משמעות. איש תקשורת חייב להיות חרוץ אבל לא מעט עיתונאים הם עצלים. המעמד המיוחדד שכמקנה המקצוע, היותר מחוזרים על ידי רבים וטבים מקנה להם תחושת כוח. העתונאים רוצים לקבל את החומר מוכן ומתעצלים לכתת רגלים ולחפש את הסיפור. הקלות הרבה בה ניתן כיום לאסוף מידע גם היא מפנקת את אנשי התקשרות שבעבר נאלצו לעבוד יותר קשה. ככל שהרייטינג של העיתונאים יותר גבוה כך הם מצפים שאחרים יעשו בשבילם את העבודה.

מי לא מתאים

אדם שלא אוהב שינויים. מכיוון שהתחום הזה עוסק כל הזמן בדברים חדשים נחוץ לשכוח את הדברים הישנים, אבל ללמוד מהניסיון של העבודה. נחוץ להיות אדם דינמי, משתנה וקצבי – לא טיפוס של רואה חשבון.

התקשורת נוגעת בצדדים רבים בחיינו, גם כאלה שהם לכאורה פעוטים ושוליים. למשל מי מצלם במצלמת הוידאו המשפחתית. בעבודה שערכתי על הרגלי צילום וידיאו של משפחות בטיול או מסיבה התברר שתמיד הגברים הם אלה שמצלמים. אולי זה הצורך שלהם לשלוט[i].

מי מחליט לעסוק בתקשורת?

למרות שהנושא נלמד באוניברסיטאות אין בעצם מסלול להכשרת אנשי תקשורת. כל אחד יכול להיות עיתונאי ואיש תקשורת. אחת הסיבות לכך היא הערך המקודש של חופש העיתונות. בשם זכות הציבור לדעת ניתנת לעיתונאים זכות גורפת לאסוף מידע ולפרסם ברבים את ממצאיהם ואת דעותיהם. אין לכאורה כל גוף מעליהם שיכול להכתיב להם מה להגיד זולת העורך.

במובנים רבים ההכשרה מתחילה כבר בילדות המוקדמת. אם אהבתם להופיע על הבמה במסיבות סוף שנת הלימודים, ערכתם את עיתון בית הספר והשתתפתם במועצת תלמידים אתם מכירים את התחושה. המגע עם קהל, הקוראים שמחווים את דעתם, הכתובת והפה שהפכתם לאחרים.

אם תבחנו את אנשי התקשורת ודעת הקהל תווכחו לדעת שהשוני ביניהם עצום. יש כאלה שעומדים בקידמת הבמה, אחרים מעדיפים את השקט שמאחרי הקלעים.

שוק העבודה

בישראל ישנם כעשרה עיתונים יומיים (חצי מהם חרדיים וערביים), שש תחנות רדיו ארציות, שלוש תחנות טלוויזיה ארציות. מאות מקומונים, עשרות תחנות רדיו, עשרה מוקדי חדשות טלוויזיונים וכמובן אלפי מוספים ומגזינים לפי סוגים שונים של פילוח. ישנם גם הרבה עיתונים של איש אחד (בעיקר באינטרנט וגם מודפסים). (מה מצב העיתונות באינטרנט?)  זוהי כמובן רשימה חלקית בלבד של מקצועות העיתונות וגודל השוק. אליהם יש להוסיף את העיתונות הזרה. ביטוי רווח בארצות הברית קובע ש Jews is news. מידת העניין בעולם על ישראל חורגת מגודלה. גם בתקופות שלום, קל וחומר במצבי משבר, מאות עיתונאים זרים מגיעים לכאן.

בתעשיית העיתונות יש כמובן מקצועות נלווים – צלמים, מאיירים, מלבישים, מאפרים.

בעיתונות הכתובה יש כ – 4000 עיתונאים, כולל עורכים ומפיקים. הטלוויזיה מקבצת עוד כ 2000-3000 אנשי מקצוע, אם מצרפים לכך את שאר העיתונים מגיעים לכ 10,000 איש. אליהם צריך להוסיף את שאר התעשיות שמתפרנסות מהתקשורת כגון דפוס ואלקטרוניקה.