כשסיימתי ללמוד תואר ראשון בתוכנית המצטיינים של אוניברסיטת חיפה חיפשתי תואר שני שירגיש לי רב תחומי ומעניין כמו תוכנית המצטיינים, ובאופן מביך חשבתי שהחוג לניהול משאבי טבע וסביבה ייתאים.
על פניו, זה היה נראה נכון – תוכנית בין תחומית שמשלבת לימודי ניהול וכלכלה יחד עם לימודי איכות סביבה כולל התייחסות לצדדים המדעיים של הנושא. למרבה הצער המציאות התבררה כמאד מאכזבת ואני עזבתי את החוג בתוך פחות מסמסטר, אם כי לא שכחתי מהם כי מאז הם רבים איתי על האם הודעתי להם בזמן על הביטול או לא, ומנהלים קרבות משפטיים על שכר לימוד . איכסה
אז מה בעצם הפריע לי בחוג? שלושה דברים עיקריים: רמת הסטודנטים, רמת המרצים, והאג'נדה הפוליטית שלהם.
רמת הסטודנטים
אני הרגשתי שהסטודנטים בחוג לניהול משאבי טבע הגיעו לשם כי מישהו אמר להם שהרמה נמוכה ולא צריך ללמוד קשה. אפשר היה לראות איך הדבר העיקרי שמעניין ואתם היה איך להתחמק משיעורי חובה, ואיך להישג את המטלות הכי קלות. בכל פעם שמישהו הרים יד לשאול שאלה אנשים הסתכלו עליו במבט של 'עוד אחד חושב שהוא חכם' שאני מכיר היטב מהתיכון אבל כמעט ולא פגשתי באוניברסיטה.
בתחילת הסמסטר האווירה הזו ממש התאימה לי, כי בדיוק הקמתי סטרט-אפ והייתי מאד עסוק, ובנוסף הייתי במאמץ להשיג פטורים מקורסי השלמה על בסיס קורסים רלוונטיים שעשיתי בתואר ראשון. אבל ככל שהסמסטר נמשך והבנתי שזה לא עניין זמני, אלא שאנשים באו לחוג לא כי הם רוצים ללמוד אלא רוצים תואר, התחלתי להרגיש פחות ופחות נוח. הניסיון שלי מלמד, שכאשר אנשים באים במטרה כזו, גם המעסיקים אח"כ מתייחסים לבוגרים באותה צורה.
מעבר לכך היה את הרמה האישית של המשתתפים שהיתה מאד נמוכה. אם חשבתי שיהיו כאן אנשי ניהול שרוצים לדעת איך לשמור על הסביבה, או פעילי איכות-סביבה שרוצים לדעת איך להניע חברות מסחריות או איך להקים עמותות, אז טעיתי בגדול. רוב חברי לכיתה היו מורים, וחלקים פקידים בשירות המדינה. לרובם לא היה עניין בטבע, ואף אחד מהם לא ציפה להתקדם לתפקידי ניהול.
גם הרקע האקדמי שלהם היה מאד נמוך. רבים מהם סיימו תואר ראשון בגיאוגרפיה – החוג הכי בלתי-רציני באוניברסיטה, והרבה מהאחרים למדו במכללה למורים. היו אולי שני עורכי דין ועוד כלכלן אחד, וזה היה מאד מאכזב.
