לפעמים ישנם נושאים שהם כל כך ברורים שאף אחד לא שם לב כמה הם צועקים לשמים. אחד הבולטים בהם הוא איכות ההנחיה שמקבלים סטודנטים לתואר שני ושלישי. מה כל כך רע במצב? אז האמת שאפילו אין לנו מושג כמה הוא רע, בגלל שאף מוסד לא בודק את עצמו ועל אחת כמה וכמה לא מפרסם מידע.
לאורך שנים נהגתי לצחוק על איך האוניברסיטאות מעבירות את משובי ההוראה של סטודנטים לתואר ראשון יש לפח, אבל לפחות לתואר ראשון יש משובי הוראה. העובדה היא שלאורך כל מסלול המוסמך והדוקטור אף אחד אפילו לא שואל את הסטודנט האם הוא מרוצה מההנחיה.
והמשמעות- קודם כל זה כמובן מאפשר להרבה מרצים למרוח את הסטודנטים שלהם וכך אנחנו מגיעים למצב שבו תארים מחקריים נמשכים שלוש, חמש ולפעמים גם שבע שנים אפילו אצל סטודנטים שמקדישים את כל זמנם למחקר. שנית, זה כמובן עולה המון כסף לאוניברסיטאות, כי חבר סגל שמכשיר 3 דוקטורנטים בעשור הוא הזדמנות שהוחמצה להעסיק חבר סגל שהיה מכשיר 30.
בנוסף, זה פותח מקום להתעללויות של החוקרים בסטודנטים ואני אפילו לא מדבר כאן על ההטרדות המיניות בחוג לסוציולוגיה בעברית – אני מדבר על מרצים שמתייחסים בצורה מעליבה, מאשימים סטודנטים בפיברוק תוצאות או מציבים להם תנאים מסנג'רים ומלוכלכים כדי לעזור להם (למשל איסוף מידע וביצוע ניסויים שאינם חלק מהמחקר, או מטלות משרדיות). אלו כולם סיפורים שאני מכיר אישית, ושברוב המקרים הסטודנטים שסובלים מהם בכלל לא טורחים להתלונן, כי הם יודעים שאין למי.
