יצא לי לראות לא מזמן ראיון ישן שהקלטתי פעם של פרופ' יוסף צלגוב נשיא מכלל אחוה. אני עוסק היום הרבה בפסיכולוגיה של חרדת במה , ופרופ' צלגוב הוא פסיכולוג בעל שם. מה שהפתיע אותי היה ה'טייטל' שהופיע מתחת לשמו של צלגוב בזמן הראיון – היה כתוב שם 'חוקר באוניברסיטת בן גוריון '. וזה היה לי מאד מוזר.
כלומר, אני מבין את החלטתו של צלגוב לשמור על המשרה שלו בבן גוריון במהלך כהונתו באחוה. הרי הנשיאות מוגבלת לעשר שנים ואילו הפרופסורה היא לכל החיים. זה גם לא משהו חריג אצל צלגוב, גם שוש ארד מרופין וזאב צחור מספיר שמרו על התקן שלהם בבן גוריון במהלך כהונתם. למעשה במקרה של צלגוב זה אפילו יותר הגיוני כי אחוה היא עדיין בחסות אקדמית של בן גוריון.
אבל יש מרחק גדול בין לשמור על התקן לבין לייצג בתקשורת. הרי הקושי הכי גדול של המכללות הוא להשיג בולטות תקשורתית, ולרוב הסיבה העיקרית שבגללה הנשיא מונה לתפקידו היא יכולתו לייצג אותה כלפי חוץ ולהשיג חשיפה תקשורתית. בהחלטתו להציג עצמו כאיש בן גוריון הוא מונע מאחוה, בהערכה גסה, בערך חצי מהחשיפה הטלוויזיונית שהיתה משיגה באותו חודש…
צריך גם לחשוב מהו המסר שהנשיא מעביר בכך לתלמידי ועובדי המכללה. העובדה שהוא בוחר להציג עצמו כחוקר באוניברסיטה ולא כנשיא במכללה, אומרת שהוא גאה יותר בראשון מאשר בשני. איך יכול סטודנט להיות גאה במוסד שלו אם אפילו הנשיא מתבייש בו?
