ידיעות אחרונות פרסם הבוקר ידיעה לפיה לראשונה יקבלו גם מרצים מהמכללות תקציבי מחקר. לכתבה נלוו תגובות של יו"רית ור"מ (ועד ראשי המכללות) פרופ' עליזה שנהר ויו"ר ות"ת מנואל טכטנברג החוגגים את התקדים, ובו בזמן מרגיעים את האוניברסיטאות בכך שהדבר לא פוגע בהגמוניה שלהן. מכיוון שהכתב של YNET לא קרא פוסטים קודמים בבלוג הזה, הוא לא שם לב הם טועים בשני ההיבטים – השינוי, מבורך ככל שיהיה הוא הרבה פחות תקדימי, והחשש של האוניברסיטאות הוא מוצדק ביותר אם כי עליהן לבוא בתלונות בעיקר לעצמן. אני אסביר.
ההסכם החדש הוא פחות מתקדים מפני שמחקר מתקיים במכללות כבר ממועד הקמתן. אמנם הוא נעשה כל פעם מתקציב אחר בשיטת טלאי-על-טלאי, אבל בפועל המכללות מקיימות מחקר בהיקף משמעותי מזה שנים. כהוכחה כמותית פשוטה אפשר לחפש באינדקס המחקרים של גוגל את כמות הפרסומים של מכללת תל חי (294 מחקרים) או של רופין ולראות כי מדובר בתפוקה משמעותית שהרבה פקולטות אוניברסיטאיות לא מגיעות אליה, במיוחד בהתחשב בכך שמכללות אלו מקיימות מחקרים בתחומים יקרים יחסית של מדעי החיים (תל חי) והנדסה (רופין).
מאיפה מגיע הכסף? חלקו, למעשה החלק האיכותי ביותר, מקרנות שיפוטיות המעניקות תקציבי מחקר על פי איכות הצעת המחקר ולא לפי שם המוסד ממנו מגיע החוקר. חלק אחר מגיע משיתופי פעולה עם התעשיה וכן מתרומות ומקרנות יעודיות. לבסוף, חלק מהמחקרים נעשים על חשבון זמנם הפרטי של החוקרים ותוך שימוש במקורות המידע הזולים ביותר, כגון מחקרי מטא, שימוש במאגרי מידע קיימים, או שימוש בעבודת הסטודנטים כמקור נתונים.
ומכיוון שאוניברסיטת חיפה פרסמה באותה תקופה 3,170 מחקרים עם סגל אקדמי גדול פי 10 ומספר חוגים גדול פי 20, נראה כי הפער התקציבי לא באמת היווה מחסום בפני המכללות.
לאוניברסיטאות דווקא יש מה לדאוג
על פניו אין לאוניברסיטאות מקום לדאגה, שכן העליונות שלהן בתחום המחקר עצומה ביחס למכללות, והתקציבים שלהן לא ייקטנו אלא דווקא צפויים לגדול. בפועל, לדעתי האוניברסיטאות ניצבות לפני איום קיומי, גדול כמו האיום שמוצב כלפיהן מהמכללות בתחום ההוראה.
כל מי שזוכר את שנות התשעים, ואת צעדיהן הראשונים של המכללות בתחום ההוראה האקדמית וגיוס סטודנטים יכול לזכור עד כמה מצבן היה קשה ורמתן ירודה. כיום המצב כבר אינו כזה. אמנם חלק מהמכללות הן עדיין מביכות עד מבישות, אבל ישנן כמה שמלמדות ברמה שמתחרה, ולפעמים גם עוקפת (ע"ע פסיכולוגיה באקדמית של ת"א, או תקשורת בספיר) את החוגים האוניברסיטאים. יש את כל הסיבות להניח שדבר דומה יקרה גם בתחום המחקר.
הסיבה לכך היא שהאוניברסיטאות אינן מבצעות שום בקרה (ואדגיש שוב- שום בקרה) על איכות וכמות עבודתו של חוקר מרגע שקיבל קביעות. אין לאף נשיא אוניברסיטה דו"ח המדרג את המרצים שלו לפי כמות המחקרים שפרסמו, ובטח שלא לפי האיכות שלהם. בנוסף, אפילו אם אחד מהנשיאים שהכחיש את קיומו של דו"ח כזה בפני אכן מחזיק אותו במגירה סודית, אין לו מה לעשות עם הדו"ח הזה, כיוון שאין שום סנקציה שאפשר להטיל על פרופסור שפירסם רק מחקר או שהינחה רק דוקטורנט אחד בעשור האחרון.
אם המכללות ישכילו להקים מערך בקרה יעיל – ואני מקווה שהן ישכילו – ולתעדף את תקציבי המחקר לחוקרים הפוריים והמעמיקים ביותר, הן יוכלו די מהר להראות תמורה גבוהה לכל תקציב מחקר – פשוט בגלל שהרף האוניברסיטאי נמוך. במצב זה הטיעון בעד הגדלת, ובעתיד השוואת, התקציבים שלהן יהפוך משכנע כמו הנימוק בעד להתיר להן לקיים לימודי תואר שני.
