אם תפנו לכל חבר סגל באוניברסיטאות, או לכל פונקציונר במל"ג ות"ת או האקדמיה למדעים, ותשאלו אותו "איפה עושים בישראל מחקר?", התשובה המיידית שלו תהיה "באוניברסיטאות כמובן". בתוספת מבט תמיהה על בורותכם. ברור שמחקר נעשה רק באוניברסיטאות, ואיך אנחנו יודעים זאת? כי רק האוניברסיטאות מקבלות תקציבים למחקר.אבל, אם תבדקו באתר המאמרים המדעיים של גוגל, ותחפשו בו מאמרים של חוקרי המכללות תמצאו כי יש דווקא לא מעטים כאלו – לדוגמה 447 מאמרים של סגל מתל-חי או 1560 של סגל המרכז הבינתחומי הרצליה.  כשמשווים את המספרים לתפוקה של האוניברסיטאות המספרים עדיין קטנים (8560 לאוניברסיטת חיפה ), אבל כשמשווים את המספרים לתקציבי המחקר או למספר חברי הסגל התפוקה היא עצומה. להערכתי, ייתכן שהמספרים אף נותנים ייצוג חסר, כיוון שסביר כי מרצה בעל תקן במכללה שמלמד גם באוניברסיטה (אפילו במעמד של 'מן החוץ', אבל לא רק, למשל פרופ' יוסף צלגוב נשיא מכללת אחוה לשעבר נהג להציג עצמו כמרצה בבן-גוריון) יעדיף לפרסם בג'ורנל כחוקר אוניברסיטאי כדי להגביר את היוקרה ואת סיכויי המאמר להתפרסם.

לכאורה, ישנן כל הסיבות לכך שסגל במכללות לא יעשה מחקר בכלל. ראשית, לא משלמים להם על כך כמעט – משלמים להם רק להוראה (וגם זה פחות).  שנית, אין להם בכלל תשתיות- לרבים מהם אין אפילו משרד, שלא לדבר על מעבדות או עוזרי מחקר.  שלישית אין להם תמיכה – רשויות המחקר במכללות הן דלות ובמקרים רבים תוכניות מחקר לאומיות מוגדרות כמיועדות לסגל אוניברסיטאי בלבד.

 אם כך, מדוע יש כל כך הרבה מחקר עם כל כך מעט תקציב במכללות, ומה המשמעות של זה?

נטל ההוכחה

מרצים רבים במכללות רואים את מעמדם כבלתי מייצג את כישוריהם.  בין אם הדבר מוליך לראיית התפקיד כקרש קפיצה למשרה אוניברסיטאית ובין אם הוא מוביל לרגשי נחיתות וקנאה, תחושת הצורך להוכיח עצמך נותנת הרבה מוטיבציה לחקור ולפרסם.  כמובן שאותם מרצים ששואפים להתקדם ללמד באוניברסיטה חייבים אם הפרסומים כדי להתקבל, ומכאן מניע נוסף.

דחיפה מלמעלה

רבים מנשיאי המכללות  מעודדים את חברי הסגל שלהם לחקור ולפרסם.  חלק מהעידוד נובע מרצון לשפר את רמת ההוראה על ידי העלאת הרמה המקצועית של המרצים, חלק אחר נובע מהרצון לטפח ולפתח את כח האדם במכללה, וחלק נוסף נובע מרצון להעלות את יוקרת המוסד.  כך או כך, התפיסה לפיה תפקיד המכללות הוא להפיץ את הידע שנוצר באוניברסיטאות כבר איננה נכונה, ורבות מהמכללות אימצו אתוס חדש ולפיו ביכולתן ומחובתן לתרום למדע.

הבזבזנות באוניברסיטאות

אחת הסיבות הכי טובות לחסוך כסף היא בגלל שאין. באוניברסיאות שבהן הסגל כבר ותיק ושבע, ויש מספר רב של מרצים ושל מזכירות שאי אפשר לפטר, התמריץ ליעילות מוגבל.  בנוסף, העובדה שמעבר לדרגה מסויימת אין אפשרות להתקדם גורמת דווקא לפרופסורים הוותיקים והמוכשרים ביותר לאבד מוטיבציה. 

ולבסוף, במכללות פשוט בוחרים מחקרים בתחומים בהם ניתן לחקור בזול. לדוגמא, לא נמצא כנראה מחקרים של סגל מכללה בנושאי פיזיקת חלקיקים אבל נוכל למצוא מחקרים בתחומים שניתן לחקור בעזרת שאלונים סטטיסטיים או בעזרת ניתוח נתונים מהבורסה.