בתור שכן של אוניברסיטת תל אביב , אני תמיד מופתע עד כמה לא נעים להסתובב בה בערב.  יש כאן את העניין הפשוט של תאורה – המדשאות הרחבות והשבילים הארוכים לא מוארים למרות שיש עמודי תאורה בכל מקום.  עניין של כסף, אומרים לי, האוניברסיטה במשבר.

אבל יש גם את העניין שהמקום פשוט מרגיש נטוש.  מעט מאד סטודנטים ועוד פחות מכך מרצים נמצאים בקמפוס, וכולם נראים כאילו יש להם משהו יותר טוב לעשות במקום אחר.  אין שום תחושה של רצון ללמוד יחד, להתחבר יחד, ליזום יחד – אף אחד מהדברים שקהילה אקדמית אמורה לעודד.

כדי להמחיש כמה המצב רע, אפשר רק להבחין שמשבע בערב אין שום מקום לשתות קפה בתוך הקמפוס (פרט למכונות), והרי אנשים חייבים קפה כדי להמשיךלהתרכז בשעות המאוחרות. אין גם שום מקום לאכול, ולכן ברור שאנשים שצריכים ארוחת ערב לא יישארו בקמפוס. אבל בית קפה וקפיטריה אינם רק עניין של אוכל ושתיה, הם גם מקום מפגש חברתי ומסגרת שמאפשרת לסטודנטים ולמרצים להמשיך ולהיות ביחד.

מעניין להנגיד את האומללות של אוניברסיטת תל אביב עם הפעלתנות החברתית של בן גוריון כאשר הסטודנטים מנצלים את הערב להעשיר את עצמם חברתית, או עם העומס האקדמי שמשתלט על המכללה למינהל לעת ערב כאשר תלמידי מסלולי הערב ממלאים את החדרים ומחיים את הקמפוס.  אפילו בגבעת רם או בטכניון אפשר לראות פעילות נרחבת של סטודנטים חושבים, לומדים, ומבלים ביחד.

זה לא כל כך נעים, כמו שכתב יונתן גפן, לראות קמפוס סגור.