הייתי היום במכללת אריאל להרצאה במסגרת הקורס לדיפלומטיה ציבורית (בנושא של הופעה מול קהל , לא דירוגים). זה קורס שאמור ללמד אותם לשרת את ההסברה הישראלית, והרעיון הוא באמת יפה, וגם תואם את העמדות הפוליטיות של המכללה, אבל לא הרגשתי שהרמה של הסטודנטים מספיק טובה כדי לעשות שינוי.
רובם מאד מרוכזים בזווית הראיה הישראלית כך שקשה להם להסתכל איך הדברים נראים מבחוץ, וזו באמת יכולת שהיית מצפה מסטודנט בישראל שתהיה לו. גם האנגלית שלהם היתה מאד בסיסית (חוץ מכמה אמריקאים בכיתה) וכשניסיתי להתחיל את השיעור בלהציג עמדה פלסטינית באנגלית לא הצלחתי. חבל. אני באמת חושב שיש צורך למדינה בעוד הכשרות כאלו.
דבר אחר שראיתי זה שהקפיטריה בבניין ראאב הצליחה להיתדרדר עוד יותר מאז הפעם האחרונה שהייתי שם. מילא התור, מילא האוכל העייף, אבל הקפיטריה הציפה את כל הבניין בריח של גבינה שרופה, ולפי מה שאמרו לי כשנחנקתי אז זה המצב הקבוע. אני לא מבין איך הסגל הקבוע והסטודנטים חיים עם זה.
זה חבל, בניין ראאב בנוי כך שכל הכיתות מקיפות רחבה פנימית מרכזית שבליבה הקפיטריה, כך שהקפיטריה יכלה להיות מרכז חברתי, ולמשוך אנשים למטה עם ריח של קפה או של מאפים. איזה בזבוז.
דבר אחרון שרציתי לספר זה שאני מאד אוהב באריאל את זה שגם כשיוצאים משיעור בשש או בשמונה בערב הקמפוס עדין מלא. יחי ההבדל לעומת אוניברסיטת תל אביב שנראית נטושה ואפילו קצת מאיימת בשעה הזו.
