כל מי שנכנס למכללת סמינר הקיבוצים מרגיש בדקות הראשונות כאילו נכנס לקיבוץ בלב העיר. השילוב של מדשאות, בניינים מיושנים בדיוק במידה הנכונה וכמה עצים שהיה להם 50-60 שנה להזדקן בכבוד משכיח לרגע שדרך נמיר ושדרות רוקח נמצאים מעבר לגדיר. אבל רק לרגע.
כאשר נכנסים פנימה מסתבר שהחלק הישן של המכללה הוא החלק היחיד שנעשה בו מאמץ ליצור תחושה ירוקה ונעימה, ואילו בכל שאר הקמפוס שולטים הבטון והגרנוליט – וזה עוד אחרי השיפוצים. למעשה, השיפוצים הנרחבים שהקמפוס עבר בשנתיים האחרונות לא הוסיפו אפילו צמח אחד ובמקום זה הוקדשו לשידרוג הכיתות. ולצערי זה בזבוז שמודגש במבט בכניסה לקמפוס- שבו דווקא המיושנות של הבניינים תורמת להרגשה הנעימה.
