סיפור קטן עם מוסר השכל גדול, שמסביר למה הסטודנטים בבינתחומי כל כך מחוייבים:
כשאני מגייס עוזרי מחקר חדשים לצוות, אני עושה את רוב החפיפה תוך כדי טיול ברחבי קמפוסים. במקום לשבת במשרד ולספר על מוסדות, אני מעדיף לטייל תוך כדי בקמפוסים כי זה הזדמנות לעשות כושר ולשאוף אוויר צח. סתם. זו הזדמנות להכיר מוסדות בצורה ששום סטטיסטיקה או סיכום ראיון לא תאפשר.
ב-2006 גייסתי את ענת , ובחודש חפיפה שלה ביקרנו בעשרים מוסדות ממכללת קיי בדרום ועד כינרת בצפון. כשהסתובבנו אחד הערבים במרכז הבינתחומי הרצליה הראיתי לה את האזור שבו הלך ונבנה בניין אריסון למנהל עסקים והסברתי איך הצריפים הישנים מאחוריו הם שרידים אחרוני מימי המוסד כבסיס הדרכה צבאי. חיפשתי את הצריף של אגודת הסטודנטים להחליף מילה עם יעקב, חבר של שהיה אז סיו"ר, ולא ידעתי שהאגודה כבר עברה כדי לפנות מקום לבניה.
באותו שלב של חיפוש עמדו ממול שתי נשים מבוגרות, ואחת מהן ניגשה אלי ואמרה שאני נראה כאילו אני צריך עזרה. הצבעתי על הצריף של האגודה ושאלתי מה יש שם.
"כאן", היא אמרה, "נמצא מרכז הבחינות של המכללה. בכל פעם שסטודנט צריך משהו שקשור למבחנים כמו שינוי מועד או ערעור על ציון הוא מגיע אלינו ואנחנו מרכזים את כל הטיפול במקום אחד. זה מייעל את הטיפול וחוסך לסטודנטים המון זמן".
אתם קולטים?
היא לא ידעה מי אני, היא לא היתה חייבת לי שום דבר, היא אפילו לא היתה אשת שיווק או יחסי ציבור של המכללה אלא בסך הכל פקידה באחד המדורים הכי אפורים במוסד אקדמי. המקבילים שלה בחוג לכלכלה שבו אני למדתי היו שני זקנים נרגזים שתמיד היו עסוקים בטלפון כשהייתי מגיע, אבל אף פעם לא עסוקים מספיק כדי לשכוח לצעוק אלי, עוד כשהייתי במסדרון 'ותכין כסף קטן'. הם אף פעם לא ניסו לעזור לי, ולמעשה בארבע שנים שלי בקמפוס מעולם לא ראיתי אחד מהם מחייך.
במרכז הבינתחומי לעומת זאת היא ניגשה אלי מיוזמתה כשראתה שאני אולי זקוק לעזרה. היא ניסתה לסייע לי גם כשהבינה שאני לא שייך למחלקה שלה ולמעשה אפילו לא שייך למוסד, ולבסוף היא סיפרה לי על ייתרונות המוסד וכמה הוא מחוייב לעזור לסטודנטים.
הגישה הזו, שבה עובדי המנהלה בבינתחומי רואים את עצמם מחוייבים לספר בשבחו של המוסד ולעזור לבאי הקמפוס הוא היחס שגורר מצידם של הסטודנטים יחס דומה.
