לפני כשנה מינתה האוניברסיטה העברית אחראית לקידום מעמד האשה במוסד. המינוי הוא תוצאה של דו"ח של הרקטור ומטרתו היתה לשנות את המצב (הקיים בכל האוניברסיטאות בארץ) שבו מספר הנשים בדרגות הבכירות ביותר של פרופסור חבר ופרופסור מן המניין נמוך מאד על אף שבדרגות הבינוניות (מרצה ומרצה בכיר) יש שיוויון ושבין בוגרי התארים יש רוב בולט לנשים.

אני קראתי את המאמר וראיתי משהו הפוך – אפליה לרעת גברים בקרב הסטודנטים לתואר ראשון, שני ושלישי. לדעתי הפירמידה הזו לא מייצגת תקרת זכוכית אלא מייצגת את התהליך שעוברת החברה והאקדמיה.  עם השנים מעמד הנשים הולך ומשתפר. 

הסיבה שבגללה יש מעט מאד נשים שמקבלות פרופסורה היא שהגברים והנשים שמכהנים היום כפרופסורים הם אלו שהתחילו תואר ראשון בשנות השבעים והשישים. מאחר ובאותה תקופה אחוז הסטודנטיות שהתחילו את המירוץ היה נמוך, לא ייפלא שגם אלו שמסיימות את המירוץ מועטות.  כאן טוענות הפמיניסטיות כי לא מדובר בתהליך של שיפור אלא ב'תקרת זכוכית', כלומר יש משהו 'אחר'בדרגת הפרופסור שגורם לאפליית הנשים להיכנס לפעולה דווקא שם ומונע מנשים להתקבל.  הייתי לוקח את הטיעון הזה ברצינות אלמלא הוא היה מושמע שוב ושוב מאז שנות השישים, ולמרות זאת רואים שהשיוויון מגיע מדרגה אחרי מדרגה:

שנות השישים נשים השיגו שיוויון במספר מסיימי 12 שנות לימוד,
בשנות השבעים במספר מקבלי הבגרויות,
בשנות השמונים במספר בוגרי תואר ראשון,
בשנות התשעים במספר מסיימי תואר שני,
ולאחרונה השיגו שיוויון במקבלי דוקטורט. 

במילים אחרות, אין מדובר כאן ב'תקרת זכוכית' אלא פשוט בגל השוטף את כל שבדרכו, שפשוט עדיין לא הגיע לפרופסורה.  ומספיק להסתכל על הרוב שיש לנשים בקרב מסיימי תואר שני (58% ב-2007, לפי הלמ"ס ) כדי להבין שבבוא היום הן יהפכו לרוב.  וזה מביא אותנו לבעיה של השיוויון.

חוסר שיוויון של הגברים

הנקודה המשמעותית שצריך לשים אליה לב היא שהשיפור בהשכלת הנשים שהביא לשיוויון בכל אחד מאותן רמות לימודים, לא נעצר בשיוויון, אלא נמשך למצב של רוב נשי משמעותי. וכאן מגיעה הבעיה שהסגל הבכיר בארץ לא מבין: שרוב נשי משמעותו מיעוט גברי, כלומר שיש כאן אפליה לרעה של גברים בכל הדרגות שמתחת לדרגת מרצה בכיר. השאלה המרתקת היא איך השינוי הזה ישפיע וקיימות שתי אפשרויות: האחת שהרוב הנשי ייגרום לפגיעה במעמד האקדמיה, והשניה שהוא ייגרום לפגיעה במעמד הגברים.

פגיעה באקדמיה

בעבר, בכל פעם שמקצוע או עיסוק עבר לדומיננטיות נשית יוקרתו נפגעה והשכר המשולם בו ירד.  אפשר לראות איך התהליך הזה קרה למקצוע הפקידות במאה ה-18, לחינוך במאה ה-19, ובמאה ה-20 לפסיכולוגיה, משפטים, רפואה ועוד. לפי תיאוריה זו הירידה באחוז הגברים בתחום תגרום לפגיעה ביוקרת האקדמיה ולשחיקת השכר בה. למעשה, אפשר לראות סימנים של בעיה זו כאשר קולג'ים אמריקאים המלמדים מדעי החברה והרוח נאבקים לגייס גברים, כיוון שחלקם עברו לדומיננטיות נשית מוחלטת.  למעשה, חלק מהם כבר הנהיגו אפליה מתקנת לגברים בדרישות קבלה ואף במלגות.

לא יהיה רע אם כמה מכללות ישראליות שיש בהן רוב מוחלט לנשים, כגון מכללת עמק יזרעאל, מכללת אשקלון וכל המכללות להוראה יציעו העדפה שכזו באופן שבו המכללות להנדסה מציעות הטבות לנשים.

פגיעה בגברים

האפשרות האחרת היא שהשינוי הזה ייפגע בגברים ובזכותם לשיוויון.  זה נשמע קצת מצחיק, שהרי כולנו מורגלים לחשוב על גברים כקבוצה החזקה, אבל ההסתכלות הזו מתעלמת מהאבחנה בין גברים שונים.  חשוב להבין שלגברים באליטה אין כיום בעיה, וההישגים שלהם מצויינים – לדוגמה, חמש יחידות פיזיקה הוא המקצוע היחיד שבו ציוני הבנים טובים מציוני הבנות. 

הבעיה היא שרוב הגברים אינם באליטה, ושם מצבם מתדרדר – לדוגמה, בעבר כשדובר על 'מקצועות גבריים לחלוטין' הכוונה היתה למנהלי בנק, רופאים ומהנדסים, תחומים שכיום כבר בשיוויון או אפילו עם רוב נשי.  כיום המקצועות הגבריים העיקריים הם אינסטלטור, פועל בניין וחשמלאי. ומכיוון שהמפתח להצלחה בחברת הידע המודרנית הוא השכלה אקדמית, ברור שהמשמעות תהיה בעייתית.

לפיכך, טוב יעשה פרופ' בן שושן, נשיא האוניברסיטה העברית שבתפקידו כרקטור חיבר את המחקר האמור, אם ייפעל להשגת שיוויון בין 22,000 הסטודנטים שלו, שבקרבם יש אי שיוויון הולך ומחמיר לרעת הגברים, לא פחות מכפי שהוא פועל להשגת שיוויון בין 1,200 חברי הסגל שלו שביניהם אי השיוויון הולך ונסגר מעצמו.